צעד קטן מול התאחדות הסטודנטים, צעד גדול לחירות | מישל מחנין

עד לפני כשנה כמעט שלא נשמעו קולות נגד הגזל בעטיפת "מיסוי סטודנטיאלי" – שנקרא התשלום להתאחדות הסטודנטים והסטודנטיות הארצית בישראל. אותה התאחדות, הגוף הציבורי והממלכתי, השואפת (לדבריה) לייצג את הסטודנטים... עושה זאת בעיקר בכלום ושום דבר.

לאורך השנים מציב לעצמו הארגון יעדים פוליטיים ומשיג אותם באמצעות מימון מאסיבי, הניתן לו מכוח סמכותו – ומתוקף חוסר היכולת של סטודנט לבטל את התשלום. תשלום זה נגבה ישירות משכר הלימוד, ואין לבטלו, בשונה מהתשלום הנוסף לאגודת הסטודנטים הרלוונטית לכל מוסד אקדמי.

מלבד שההתאחדות העניקה לנו בשנים האחרונות את חברי הכנסת איציק שמולי (העבודה-גשר) ורם שפע (כחול-לבן), היא גם נתנה גב למאבקים לא סטודנטיאליים בכלל; כגון הקמפיין הסוציאל-פופוליסטי להעסקה ישירה באוניברסיטאות, או יוזמת מפגשי סטודנטים עם "כבודו" – רב המרצחים אבו-מאזן.

כל זאת נעשה על חשבון הסטודנט הממוצע, המחויב לשלם עבור הקפריזות הפוליטיות של המנצלים את מעמדם בהתאחדות ההסתדרותית הזו. תיאורטית, התקדמותו של מועמד מתוך ההתאחדות לבמה הפוליטית אינה בהכרח פסולה, אלא שבפועל היא נעשית (1) בכפייה, על חשבון סטודנטים; ולחלוטין (2) מובן שהיא בעלת גוון אידאולוגי, וברובו אדום למדי.

החדשות הטובות הן כי הציבור מתעורר, אפילו במציאות בה אין כנסת מתפקדת שיכולה לבטל חקיקה בלתי ראויה שכזו. השבוע זכה המועמד עידן דה-ארץ, סטודנט לכלכלה באוני' ת"א, בהתמודדותו לאגודת הסטודנטים ונבחר לנציגות חוגו.

נראה כי דווקא קמפיין המבקש להפסיק את הפיאסקו הנוכחי, עורר הזדהות בקרב מצביעים המייחלים (אולי לראשונה פומבית) להתנתקות מ"חברה" שלא משרתת אותם כהוגן. אז נכון, מדובר בסטודנט אחד מיני רבים, ובחוג ספציפי באוניברסיטה ספציפית. אך גרס כבר ז'בוטינסקי ז"ל: "הגאון אינו דרוש אלא בשביל הצעד הראשון."