AIמהבית הלבן של לינקולן למזרח התיכון של נתניהו: מנהיגות במבחן ההיסטוריה | ברקת מיכאלי
ב-1864, בעיצומה של מלחמת האזרחים, אברהם לינקולן העריך כי יפסיד בבחירות, אך תפנית בשדה הקרב שינתה את המציאות • יותר מ-162 שנה לאחר מכן, תחת הנהגת נתניהו, ישראל מחלישה את טבעת האיומים האיראנית ומשנה את מאזן הכוחות במזרח התיכון • מה מלמדת ההיסטוריה על האופן שבו אנו שופטים מנהיגים בזמן מלחמה, כשהמערכה עדיין לא הסתיימה?
בקיץ 1864 העריך נשיא ארצות הברית אברהם לינקולן כי הוא עומד להפסיד בבחירות. מלחמת האזרחים נמשכה כבר יותר משלוש שנים, גבתה מחיר כבד והביקורת הציבורית על ניהולה גברה.
לינקולן אף כתב מזכר סודי שבו העריך כי ממשלו לא ייבחר מחדש, אלא שכעשרה ימים לאחר מכן כבש צבא האיחוד את אטלנטה, הניצחון חיזק את התקווה להכרעת המלחמה ובנובמבר ניצח לינקולן בבחירות. באפריל 1865 נכנע צבאו המרכזי של הדרום והמלחמה הגיעה למעשה לסיומה.
כמובן, אין להשוות בין מלחמת האזרחים האמריקאית למלחמות ישראל, אך הסיפור של לינקולן מעלה שאלה מעניינת על האופן שבו אנו מעריכים מנהיגים בזמן מלחמה, כשהתמונה ההיסטורית עדיין רחוקה מלהיות שלמה.
במשך עשרות שנים השקיעה איראן משאבים עצומים בבניית רשת של ארגוני טרור ומיליציות סביב ישראל, שאפשרה לה להפעיל לחץ צבאי מכמה חזיתות במקביל. חיזבאללה בלבנון, חמאס ברצועת עזה, החות'ים בתימן והנוכחות האיראנית בסוריה היו חלקים מרכזיים במערך הזה. אלא שבשלוש השנים האחרונות, תחת הנהגתו של ראש הממשלה בנימין נתניהו, ספג המערך האיראני שורה של פגיעות משמעותיות ששינו את מאזן הכוחות באזור.
חיזבאללה, שנחשב במשך שנים לאחד האיומים הצבאיים המרכזיים על ישראל, איבד את מנהיגו חסן נסראללה, חלק גדול מצמרת הפיקוד שלו וחלק משמעותי מיכולותיו הצבאיות. היחלשות הארגון הייתה אחד הגורמים שתרמו לשינוי המציאות בסוריה, שבה קרס משטר אסד בדצמבר 2024 בעקבות מתקפת המורדים ואיראן איבדה בעלת ברית אסטרטגית ונפגע נתיב מרכזי להעברת אמצעי לחימה ללבנון. לפי הערכת המכון למדיניות העם היהודי מאוקטובר 2026, חיזבאללה נמצא בנקודת השפל האסטרטגית המשמעותית ביותר שלו מאז הקמתו.
אך השינוי לא הסתיים בגבולות לבנון וסוריה. ישראל עברה ממאבק שהתנהל בעיקר נגד שלוחותיה של איראן לעימות ישיר עם המשטר באיראן ובמהלך המערכות של 2025 ו-2026 פעלו כוחות ישראליים ואמריקאיים נגד תשתיות צבאיות ויעדים אסטרטגיים באיראן. מדובר בשינוי משמעותי לא רק בהיקף הפעילות הצבאית, אלא גם באופי שיתוף הפעולה ההתקפי בין ישראל לארצות הברית.
אין פירוש הדבר שהאיומים הוסרו. חיזבאללה עדיין פעיל, המשטר האיראני ממשיך להתקיים והאיומים על ישראל טרם הוסרו. אולם אי אפשר להתעלם מכך שמפת האיומים שניצבה מול ישראל ערב השבעה באוקטובר שונה באופן משמעותי מזו שניצבת מולה כיום ושחלק מהשינויים הללו התרחשו בעקבות החלטות צבאיות ומדיניות שהתקבלו בתקופת כהונתו של נתניהו.
השאלה ההיסטורית המעניינת אינה רק כיצד יסתיימו המלחמות, אלא כיצד יוערכו בעתיד ההחלטות שהתקבלו במהלכן. הרי לא בכל יום משתנה מאזן הכוחות במזרח התיכון ולא בכל דור ניתנת לנו האפשרות להתבונן בשינוי כזה בעודו מתרחש.
המערכה עדיין לא הסתיימה וההחלטות שיתקבלו בשנים הקרובות עשויות להשפיע על ביטחונה של ישראל לדורות. דווקא משום כך, שאלת האמון בהנהגה אינה עניין שולי.
היא מחייבת אותנו לבחון לא רק הבטחות והצהרות, אלא גם החלטות שהתקבלו בשעת מבחן, את תוצאותיהן ואת הדרך שעוד נותרה לפנינו. בסופו של דבר, עתידה של מדינה אינו נקבע רק על פי המלחמות שהיא מצליחה לנצח, אלא גם על פי ההחלטות שמתקבלות ביום שאחריהן.
נא שימרו על שפה נקייה אשר מכבדת אתכם
