ב׳ בניסן תשס״א - היום בו לא נעשה נס

שעת צהריים. בכניסה לשכונת אברהם אבינו בחברון פוסע לתומו זוג הורים צעירים, איציק ואוריה פס. בעגלת התינוקות אותה מוביל איציק שוכבת בנחת בתם הפעוטה שלהבת, בת 10 חודשים בסך הכל. ממרומי שכונת אבו סנינה הסמוכה צופה בהם מחבל ארור חמוש ברובה צלפים. הוא מזהה את המשפחה הצעירה הפוסעת בנחת ויורה כדור אחד בלבד, מדוייק וקטלני.

מהירי נפגעת שלהבת הפעוטה בראשה ונהרגת במקום. אביה, איציק נפגע באורח בינוני.

היה זה שיא חדש בתקופה מטורפת שהחלה בדיוק חצי שנה לפני כן, בראש השנה. בתקופה הזו הפך הירי לעבר השכונות היהודיות בחברון לשגרה יומיומית מטורללת. חלונות מאויימים כוסו בשקי חול סטייל תש"ח, נסיעות הכרחיות בשעות הלילה התבצעו באורות כבויים נוסח ששת הימים. כל יציאה לרחוב, לזרוק את הזבל נניח, היתה למעשה הימור שהסתיים לא פעם בהתחמקות ניסית מצרור של קלצ'ניקוב טועה. 

השכונות החולשות על הישוב היהודי, בראשן אבו סנינה וחארת' א-שייח', היו נתונות לשליטה מוחלטת של יאסר ערפאת ואנשיו. נוכחות צה"ל באזורים הללו נאסרה מאז הסכם חברון האומלל, שנחתם ובוצע בתחילת 97'. 

ב'שמורות הטבע' שנוצרו בשכונות הללו גדלו פרא מחבלים בכל הגדלים, תחמושת מגוונת ואמצעי חבלה מכל הסוגים. גן עדן למחבלים, גן עדן קטלני.

התגובה של צה"ל, השבוי עדיין בקונספציית אוסלו והפרטנר, היתה בהתאם. על פי המשוואה שהנהיגו מפקד אוגדת איו"ש תא"ל בני גנץ ומפקד חטיבת יהודה אל"מ נעם תיבון, נענה כל אירוע ירי כזה במיטב שיש לתזמורת צה"ל להציע: ראשונים היו מנגנים מקלעי 'נגב' ומאג, אחריהם הצטרפו לקצב מקל"ר (מקלע רימונים), מק"כ (מקלע כבד) בבס מרשים ו'בארט' בצליל חד. את הסימפוניה השלימו טילי 'לאו' ומטולי RPG עתירי דציבלים. אלא שהארסנל המרשים הזה כוון, רובו ככולו, לשטחים ריקים ולמבנים נטושים. למעשה, היו אלו אותם השטחים והמבנים הנטושים שנכתשו פעם אחר פעם - ללא קשר ממשי למקורות הירי, שנעשה בחסות האוכלוסיה המקומית וברובו מתוך בתים מאויישים.

עם זאת, כאמור עד לאותו יום ארור הסתיימו עשרות אירועים דומים בנזק לרכוש בלבד ובפגיעות קלות לכל היותר. התרגלנו לחיות בניסים גלויים, איכשהו. בפעם ההיא הנס לא קרה.

האירוע הקשה היכה בהלם מדינה שלמה. הטרור המשתולל היכה אמנם בשני עברי הקו הירוק ללא אבחנה, אך האירוע הזה היה חריג ומזעזע גם במונחי הימים ההם. היhשוב היהודי בחברון יצא בדרישה נחרצת, הגיונית ומתבקשת: לכבוש מחדש את שכונת אבו סנינה, לטהר אותה מקיני המחבלים ולהשאיר בה נוכחות צה"לית קבועה. הוריה של שלהבת הפעוטה הודיעו כי יעכבו את מסע הלוויה, עד להשתלטות צה"לית על השכונה העויינת.

לא היה מדובר בעניין פשוט - השתלטות צה"לית שכזו היתה אפשרית בוודאי מבחינה צבאית, אך מדינית מדובר היה בהפרת הסכם בינלאומי חתום. בשורה התחתונה, לממשלת ישראל של אריאל שרון ולמערכת הביטחון היה נוח יותר להמשיך ולהכיל את האירועים הקשים בעת ההיא.

רק התמשכות פיגועי הירי אשר גבו נפגעים נוספים (ללא הרוגים ב"ה) יחד עם החלפת הפיקוד בגיזרה, הביאו לשינוי המיוחל. את תא"ל בני גנץ החליף באוגדת איו"ש תא"ל יצחק גרשון, את אל"מ נעם תיבון החליף בחטיבת יהודה אל"מ דרור ויינברג. ההחלפה הזו סימנה את קץ עידן 'שמורות הטבע' בעיר חברון: מעתה, פיגועי ירי לא נענו בפירוטכניקה מרשימה המביאה תוצאות עקרות - אלא בפעילות יזומה ואפקטיבית בעומק השטח. 

תוך זמן לא רב השתנתה המציאות הביטחונית בעיר מקצה לקצה. על פסגות השכונות השולטות - אבו סנינה, חארת' א-שייח' וג'אבל ג'והר הוקמו מוצבים צה"ליים קבועים. מחבלי כל הארגונים כולם למדו כי אין כבר מקום החסין מפני צה"ל ולוחמיו, שחזרו לפעול ברחבי העיר כולה. מבצע 'חומת מגן' שהתנהל בשנה שלאחר מכן בערי יו"ש, כמעט ולא השפיע על העיר חברון: לא היה בו צורך. דרור ויינברג כבר עשה את העבודה לפני כן. 

אל"מ דרור ויינברג נפל מאוחר יותר בקרב קשה מול מחבלים ב'ציר המתפללים'. אך מפירות שינוי המציאות הביטחונית אותו הוביל, אנו נהנים עד היום.

התמונה הקשה הזו במושב משמרת, החזירה אותי באחת לימים ההם. גם אז נראה היה לפעמים שאפשר להסתגל לחיות באופן הזה, להסתדר עם חסדי ה' ועם הניסים העצומים הללו פעם אחר פעם. ההיסטוריה בשכונה שלנו מוכיחה אחרת. ניסים הם אך ורק קריאת השכמה, אסור בתכלית לסמוך עליהם. מתישהו הם מסתיימים ללא התראה מוקדמת.

התמונה המצמררת הזו היא חתיכת קריאת השכמה. האם ממשלת ישראל ומערכת הביטחון יידעו להענות לה?
הלוואי, ימים יגידו.