כרטיסים עם פס מגנטי היו הדבר הכי חם לפני כ-20 שנים, אך האבטחה שלהם הייתה חלשה, והדרישה לתוספת של חתימה ידנית הוסיפה טרחה נוספת לתהליך הרכישה. בנוסף, בכרטיסים האלה לא הייתה הצפנת נתונים, מה שאפשר לעבריינים לסרוק את הכרטיס ולשכפל אותו.

כרטיסים מבוססי-צ׳יפים הופיעו כמחליפים לכרטיסים האלה, והם מציעים אבטחה משופרת באמצעות הצפנת נתונים. בכרטיסים האלה נדרשת הכנסה של הכרטיס לטרמינל תשלום ואימות באמצעות קוד אישי, מה שמסמן על מעבר לשיטות תשלום מאובטחות יותר. מנקודת מבט אבטחתית, כרטיסים מבוססי-צ׳יפים הם התקדמות ברורה, מכיוון שהם דורשים אימות ומציעים אבטחה משופרת על בסיס הכרטיס עצמו הודות להצפנה. עם זאת, גם הכרטיסים האלה היו חשופים להעתקה או לגניבת מידע, אך ביצוע פשעים כאלה הפך למסובך יותר עם הכרטיסים האלה לעומת כרטיסים עם פס מגנטי.

תקן ה-NFC

בחברת אבטחת המידע ESET מסבירים כי תקשורת לטווח קרוב, או NFC, שהיא התפתחות של תקן הזיהוי באמצעות תדר רדיו (RFID), הופיעה כתקן חדש לתשלום לאחר שנת 2015. באמצעות הטכנולוגיה הזאת, הכרטיסים מבוססי-הצ׳יפים המקוריים הפכו לשימושיים עוד יותר, מכיוון שכעת במקום להכניס אותם למסופי תשלום ולמכשירי כספומט, כל מה שנדרש הוא הצמדה להתקן תשלום תומך NFC כדי להעביר את התשלום.

מה נכלל בהגדרה של מכשיר תשלום? נוסף על כרטיסים נטולי מגע, כיום גם טלפונים יכולים להציע את האפשרות הזאת באמצעות שירותים כמו Apple Pay או Google Pay, שמאפשרים לכם להשתמש בטלפון להעברת תשלומים לאחר העלאת פרטי הכרטיס שלכם לשירות.

התהליך שמאפשר את התשלום באמצעות תקן NFC פועל באופן דומה יחסית ל-Bluetooth או למערכות תקשורת אלחוטית אחרות, והוא משתמש בגלי רדיו כדי להפעיל ולאמת את המידע המועבר. הנתונים מפוענחים לאחר מכן באמצעות אנטנה. במקרה הספציפי של העברת תשלום, המסוף מקבל מידע מהטלפון, והמידע הזה מעובד ומאושר כדי לבצע את ההעברה.

בשל הטווח הקצר במיוחד של תקן NFC, הוא לא שימושי להעברת כמויות נתונים גדולות. בניגוד ל-Wi-Fi או Bluetooth, הוא איטי יותר ושני המכשירים נדרשים להיות קרובים אחד לשני. זה דומה במידה מסוימת להעברת קבצים באמצעות אינפרא-אדום הזכורה מהעבר, שפעלה באופן דומה אך הייתה הרבה פחות נוחה מכיוון שלא עבדה לעיתים קרובות: היה עליכם להיות מדויקים מאוד בנוגע למיקום הטלפונים, והחיישנים היו צריכים כמעט לגעת אחד בשני (הנה מדריך ישן שמסביר כיצד זה פועל).

עד כמה NFC בטוח?

אם היישום העיקרי של התקן הזה הוא סיוע בהעברת תשלומים ללא מגע, ניתן להניח שהתקן הזה בטוח לחלוטין, לא?

הוא כן, פחות או יותר. בהשוואה לשיטות תקשורת אלחוטית אחרות, הרבה יותר קשה ליירט את התקשורת בשל הקרבה הנדרשת כדי ליצור תקשורת בין שני מכשירים, אך זה לא אומר שהוא חסין לחלוטין מפני סוגים מסוימים של מתקפות סייבר.

אחת משיטות ההתקפה הנפוצות ביותר הנוגעות לתקשורת אלחוטית הן מתקפות ״אדם בתווך״ (Man in The Middle – MiTM). כדי שמתקפה כזאת תוכל להתבצע, יש צורך בכלי מסוים (ציוד, אתר מזויף, כתובות דוא״ל) שיירט את התקשורת בין שני מכשירים או משתמשים, ולאחר מכן יצפין את הנתונים הנדרשים ויעביר אותם לתוקף. זו אחת הסיבות לכך שרשתות אלחוטיות ציבוריות הן כל כך מסוכנות – לא נדרש הרבה כדי להקים נקודה חמה מזויפת עם שם זהה לשם העסק או המיקום, ומכיוון שהרבה אנשים ירצו להשתמש ברשתות כאלה, עבריין יוכל ליירט את הנתונים המגיעים ממכשירים שמשתמשים בנקודות החמות האלה בקלות רבה.

האם מתקפות ״אדם בתווך״ רלוונטיות לתקשורת בתקן NFC? במידה מסוימת. אמנם האיום קיים מבחינה טכנית, אך הוא לא ישים בשטח, ממספר סיבות: הראשונה, כדי ליירט תקשורת NFC, הקורא צריך להיות די קרוב לכרטיס או לטלפון כדי שהנתונים הנדרשים יתקבלו. השנייה, ההאקר יזדקק לכלי מיוחד כדי לעשות זאת בהצלחה. למען האמת, יהיה הרבה יותר פשוט לגנוב את הכרטיס או הטלפון עצמם.

ככלל, ניתן לפרוץ מסופי תשלום. אך, בניגוד לשכפול כרטיס פשוט, תקשורת NFC מוצפנת ומצורף אליה סמן ייחודי (טוקן), מה שאומר שיהיה קשה לשכפל כרטיס, מכיוון שהמידע שבו מוסתר.

עם זאת, אל תניחו שאנשים לא ינסו להיתקל בכם פיזית ״בטעות״ כדי לקבל את פרטי הכרטיס, ומכיוון שמתקפות על מפתחות אלחוטיים לרכבים עדיין, כרטיסי אשראי וטלפונים עדיין נמצאים בסכנה.