בלעדי - ספיר כהן ששוחררה מעזה: ״לא ידעתי אם אשרוד - שתיתי מאותו הבקבוק של המחבל״ | צפו

ספיר כהן ששוחררה משבי חמאס סיפרה היום לראשונה על החטיפה ומה שעברה במנהרות. ספיר, שבה היום לראשונה לבית הוריה בקריית אתא וסיפרה כיצד נחטפה מקיבוץ ניר עוז יחד עם חברה סשה, על המכות שחטפה בדרך לדירת המסתור שבה הוחזקה עם חטופים נוספים ועל המהלך שקיבלה ושמר על חייה - ללמוד את המחבלים, לשוחח איתם ולהבין עם מי מהם כדאי להיות בקשר. ספיר פעלה בגבורה רבה ותיארה כיצד שמעה את ההפגזות של כוחותינו.

סיפורה המדהים החל עם הרגשה שהיתה לה עוד לפני המלחמה, בדיקות שעברה ובעקבותיהן החליטה לומר פרק תהילים מידי יום - היום האחרון שהיתה אמורה לסיים את הקריאה… היה שבעה באוקטובר - יום החטיפה. הסיפור המדהים של ספיר מובא כאן לראשונה.

ספיר כהן תיארה: ״לפני כמה חודשים הרגשתי שמשהו רע עוד לקרות לי. בערך לפני חצי שנה. הייתי בטוחה שמדובר בסוג של מחלה. עשיתי מלא בדיקות ובאמת גיליתי נגיף, אבל הוא לא היה מסוכן כמו התחושה שהיתה לי. הייתי בטוחה שהרופאים טעו והחלטתי, למרות שאני בדר״כ לא מתפללת, למרות שאני בנאדם מאמין, לחפש פרק לרפואה שלמה ומצאתי פרק בתהילים. אמרו לי לקרוא אותו כל יום במשך חודש, כאשר היום האחרון הוא... השביעי באוקטובר. התחלתי להתפלל כל יום את הפרק הזה, שבועיים לפני החטיפה כבר ידעתי אותו בעל פה. פתאום התחלתי לשים לב למילים והמילים זה לא רפואה שלמה. הפרק מדבר על מלחמה ואלוקים תציל אותי. ואני אומרת, למה אני מתפללת את זה? מה הקשר למלחמה ומאיזו מלחמה אני מתפללת להינצל? הגיע יום שישי, יום לפני החטיפה ואני אומרת לבן הזוג שלי ׳טוב, מחר נוסעים׳? בן הזוג שלי, ברגע שהוא קובע עם אמא שלו, הוא אף פעם לא מבטל. היא נעלבת, בוכה. הוא אומר לי ׳ספיר, הפעם אני לא רוצה לסוע. אני רוצה לבטל׳. אני מתעקשת ואומרת לו ׳סשה, לא מבטלים. אמא שלך בוכה… אתה אף פעם לא עושה את זה׳. הוא אומר לי ׳ספיר, אני לא יודע למה, אני לא הפעם לא רוצה לסוע׳. אבל אני מתעקשת ולצערי, משכנעת אותו״.

ספיר סיפרה כי בשישי נסעו לקיבוץ ניר עוז ובערב במקרה ראו סדרה על חטיפה. ״בשבת, בערך ב-06:30 התעוררתי לבומים חזקים, בחיים לא שמעתי כזה דבר… הערתי את סשה. אין לנו ממ״ד. היינו בחדר אירוח…. מבול של רקטות. שכבנו כמו סרדינים צפופים לקיר״, סיפרה ספיר ואמרה כי הגיעה הודעה מאמא של סשה על מחבלים בקיבוץ בארי. ראינו כתבה ששוחטים תושבים והצבא לא מגיע. נכנסתי לפחד היסטרי, התחלתי לרעוד ולהזיע מרוב פחד. גלגלתי עצמי בשמיכה ושמתי מעליה את המיטה וקיוויתי שאם ייכנסו לא יראו. אחרי כמה שניות מגיעה עוד הודעה… הבנתי שמחבלים נכנסו לקיבוץ ואחרי כמה דקות ״אללה ואכבר״. שברו דברים בקיבוץ, דברים נשרפו, אנשים צועקים, רצחו אנשים וירו בהם. התחלתי להתפלל ובשלב הזה הבנתי את משמעות התפילה שלי״.

״הצעדים הלכו והתקרבו ופשוט חיכינו לתור שלנו. מחבלים הגיעו לדלת, התחילו לירות ולשבור. אחרי 10 דקות ירו בכל מה שאפשר לירות, הפילו את הדלת. שמעתי את חבר שלי צועק ׳תרדו ממני, תעזבו אותי׳. אותי גלגלו מהשמיכה. הוא אומר לי ספיר אל תלכי איתם ואני רואה עשרה מחבלים עם נשקים… הבנתי שעדיף לי לקום וללכת. לצערי, מאז לא ראיתי אותו״.

ספיר המשיכה וסיפרה: ״העלו אותי על האופנוע עם שני מחבלים ואנחנו מתחילים את דרכנו ואני בשלב הזה משום מה אני רגועה - מבינה שהמטרה לא להרוג אותי. ראיתי מלא אזרחים שהגיעו לצלם אותי. הסתכלתי לכל המצלמות, תמיד עם ראש מורם. אמרתי שלפחות ההורים שלי יראו ויבינו שנחטפתי. בתוך עזה אנשים חיכו לי בצידי הדרך, למלכה שהם ממש רוצים להרוג עכשיו. התחילו להרביץ לי. הגנתי על עצמי עם הידיים. הגנו עליי שאגיע בחיים. הגעתי במצב יחסית בסדר ואיך שאני מגיעה, אני מתחילה לדבר עם כל המחבלים. לא פספסתי אף אחד. החטופים הישראלים לא התחברו לזה. אמרו לי ׳ספיר תפסיקי, זה לא בטוח׳ ואני אומר שאני הולכת להעביר איתם לא יודעת כמה זמן. ישנה איתם באותו חדר, אוכלת איתם, שותה איתם מאותו בקבוק. כל פעם מדברת עם אחד אחר, קצת עברית, אנגלית, לומדת ערבית בדרך וקצת פנטומימה. היה מישהו שסימנתי שרצה שארגיש טוב, ריחם עליי. מצאתי שני חתולים, שמתי אותם בחדר ובדקתי את ההתנהגות. ראיתי שאחד מעיף אותם, אחד מקלל אותם ואחד צועק על בעל הבית שייקח אותם ואחד הרים אותם, מלטף ואפילו בודק שנעים להם. ואני מסמנת לעצמי את האנשים שיוכלו להציל אותי. זה הבנאדם שהציל אותי״.

ספיר סיפרה על ההפגזות של חיל האוויר ושפגז נפל כ-80 מטר מהבית שבו שהתה עם חטופים נוספים: ״היו ימים שלא ידעתי אם אשרוד. היו כמה ימים קשים…. במנהרות אני רואה אנשים סובלים. חטופים במצב לא טוב. חולים ללא תרופות, פצועים שאין מי שיטפל בהם. העברתי הרבה ימים במנהרות ולמרות המצב הקשה אמרתי לעצמי שזה הזמן להיות אופטימית. אל תרחמי על עצמך, אל תבכי… קרו לי ניסים לאורך כל הדרך שהייתי שם. המון המון ניסים. הייתי מאוד אופטימית, כל הזמן חייכתי, כל הזמן צחקתי. ראיתי את אחד המחבלים מצייר נר זכרון וכתב עליו ספיר ושאלתי למה הוא כתב את השם שלי. הוא אמר לי: ׳אני לא אוהב אותך, את אוייב שלי, אבל כשאת פה יש אור׳. אני לא יכולה לספר על כל הניסים שחוויתי. יש שם לצערי חטופים שהניסים פסחו עליהם. הצטרפתי למאבק להחזיר אותם כמה שיותר מהר הביתה״.