מפקד בגדוד רותם כתב מגבול לבנון: "לצום אני לא יכול - מן המעשים האלה ייבנה מקדש"

מפקד כיתה בגדוד רותם של חטיבת גבעתי, סמל יהודה הולשטיין שמשרת על גבול לבנון, סיפר בטור מיוחד על הצום המיוחד שעבר בט' באב תוך כדי ביצוע פעילות מבצעית של הגדוד בצפון.

"4ב' מקודקוד, ודא את הכח שלך ותגיע לניצב עקב פעילות חשודה"
"קודקוד מ4ב', 2 קטנות אצלך"

חגורת בטיחות, קסדה על הראש, ככה נראת שבת קודש שלי ב-20 שעות האחרונות.

טלפון בכיס, בטרייות של משיב-מיקום, "שלום עליכם" למלאכים שאיתי בהאמר, קידושא רבא שמתערבב עם זמן גשר, תפילת מנחה בהפסקת סיגרייה.

אנחנו חונים בעמדת תצפית, מחכים לפקודות להמשך.
ומה, אני מסתכל על השקיעה, עוד שעה נכנס הצום, אבלים על החורבן.
אני יודע שלצום כבר לא אוכל, גם לא לשיעורים. מצוות פיקוח נפש דוחה הכל.
ובכל זאת, בזעיר אנפין, בלי קינות ובלי מגילת איכה, בלי רבנים ובלי כותל, איך אוכל להתקרב לבית המקדש??

נזכרתי בישיבה, איך מנצלים את היום הזה לכיסופים לקודש.
"כעומק השבר עומק הקשר", אמר הרב, "כמו בן המלך שיודע לאן הוא שייך. שיודע שאבא מחכה לו בארמון. ויום אחד בשנה שהוא מסתכל מרחוק ובוכה מגעגועים על הגלות שנגזרה עליו.
היום הזה, אין בו טיפה של ייאוש. כמה שהוא עצוב ככה הוא מלא אמונה בתיקון, בתפקיד, בשליחות".

"חבר'ה שימו חגורות, אל תשחקו איתי". אני אומר לחיילים בקשיחות, אפילו מוחין לחשוב מה חסר לנו אין לי יותר מידי. הפעילות המבצעית לא יכולה לנוח.

ופתאום חשבתי על פתרון. הרי בתיקון הכללי אנחנו אומרים "הריני מקשר עצמי לכל הצדיקים האמיתיים שבדורנו". צדיקים אמיתיים שישבו הלילה ויקרעו שערי שמיים בטוח בנמצא, אז פשוט נקשר עצמנו אליהם.
בעצם, "לכל הצדיקים האמיתיים שוכני עפר", הרי בלילה המיוחד הזה בוכה ירמיהו, ורחל אמנו, ורבן יוחנן. דורות של צדיקים שזיכו נפשם ונשבעו אמונים לירושלים. אליהם בטוח אפשר להתקשר.

אה, ויש את הסיפור עם נפוליאון והבית כנסת, קהילה שגרמה לפני 1000 שנה לגנרל המעצמה להתפעל מהעם שלא מתייאש ולא שוכח. איך הוא אמר? "מובטח שיחזרו לביתם", והנה חזרנו.

"4 מ4ב', מיקומך, עבור".

חשבתי קצת יותר על העסקה שסגרתי עכשיו. הרי תכל'ס גם לי יש חלק בה.
אם אני לא יכול לצום נורמלי, לפחות את המאמץ המלחמתי אעשה בצורה טובה.

עוד קצת התבוננות והתהפכה לי המשוואה, מ'בדיעבד' ל'לכתחילה'.
הם שם, אני פה. שומר החומות שמופקד על ביטחון עם קדוש.
הם משתדלים ומתאמצים כמה שיותר לשפוך ליבם נוכח פני ה', ואני פשוט מתצפת בג"ג, עושה את זה על מאה אחוז ובונה את המקדש.

אז נכון, כנראה שלצום אני לא יכול, גם לא לשבת על הרצפה ולהוריד דמעות, אפילו לעורר כיסופים לירושלים פחות שייך עכשיו,
אבל אם תשעה באב הוא לא יום של התבכיינות אלא של שליחות, אני צריך להפנים שמה שה' הכי ירצה ממני עכשיו זה שאת עבודתי הצנועה אני אעשה כמו שצריך, על הצד הטוב ביותר.

ואם לכאן הגענו, כבר אפשר להתחיל להנחם, מן המעשים האלה ייבנה מקדש.

"4 מ4ב', קבל, כי התחלתי תנועה".