רבש''צ מחבק את התופת גם אם זה יעלה לו בחייו | נועה מגיד

רבשצ''ים זה 'עם' מורכב. אבל אני מכירה כמה מהם, מלח הארץ. רבש''צים הם אנשים ששמים את האחר לפניהם ואם זה לא מספיק, לרוב זה בא גם לפני הילדים שלהם. כמה מאתנו שמים את האחר לפני ילדיו?

כאשר רבש''צ נקרא לאירוע, הוא לא חושב על ההשלכות. הוא הולך. הוא לא הולך בגלל שכר או תמורה. הוא לא הולך, הוא רץ.

הוא מסתער אל התופת ולעיתים תופס אותה בידיים ומחבק, כי כזה הוא הרבש''צ, מחבק את התופת גם אם זה יעלה לו בחייו.

רבות סופר על מעשי הגבורה של הרבש''צים, רבות הכרתי את מעשיהם ופעלם הבלתי משוחדים. כמה הם חיים את התפקיד, כמה הוא זורם להם בעורקים. בלילה, כשכולם ישנים הם עם חצי עין פקוחה שחלילה לא יפספסו את הבאזר.

אין חופשות או ימי מחלה. אם מגיע המחבל ליישוב, הוא מגיע, ואי אפשר לפספס, אף פעם - לא פיגוע, לא תאונה, לא סתם איזה בחור שנתקע עם פנצ'ר בגלגל בדרך ליישוב. פשוט אי אפשר לפספס.

בזמן שאנשי הצבא מתחלפים והכוחות העוטפים משנים מסלול הרבש''צ שם. שנים, חורף וקיץ ולרבשצ''ים נמאס.

זה לא רק אירוע המעצר של רכז הבטחון בחוות גלעד. זה הפינג פונג המטורף, זה חוסר האחריות שאף אחד במערכת לא מוכן לקחת על עצמו וחוסר הכבוד המשווע של המדינה כלפי אלה התורמים לה הכל.

מי שלא חי את העוטפים לא באמת יכול להבין מה היא חשיבות של רבש''צ, של כיתת כוננות, של ציוד תקין ומלא, מה רבש''ץ מאבד במהלך הדרך, איזה חיים קשים יש לו. איזה מראות הוא רואה ואיזה בלהות הוא פוגש בלילה.

השביתה של הרבשצ''ים צריכה לעורר את מערכת הביטחון ולתת בה זעזוע גדול - בין זקני ההתיישבויות יש האומרים שעשרה לוחמים לא משתווים לרבש''צ אחד המסתער להגן על הבית.

הם רק רוצים לעבוד, בצורה מסודרת, לקבל את הכבוד המינימאלי המגיע להם, זה אשר הם הרוויחו ביושר. הם לא האנשים שצריכים להתעסק בבירוקרטיה וראיונות, הם האנשים האמונים לשמור לנו על הבית.

הרבשצ''ים לא צריכים "גב" הם אמורים לקבל אותו כמובן מאליו. הם אמורים לקבל הכל, אנחנו צריכים להודות להם, להם ולבני המשפחה שלהם, על אשר הם קיימים. 

הם המחזיקים את החוצץ בין מפגעים רצחניים אל לב המרכז, הם המרגיעים ומשרים בטחון על אמהות, אבות וילדים, לילה ויום, הם השומרים על בטחוננו, הם המאמינים בתפקידם כי לולא האמונה הזאת, האמינו לי.. אבדנו.