"עוף לי מהעיניים" על מנהיגות ועל כעס | עו"ד אלישי בן יצחק

פרשת בא, ממשיכה את סדרת המכות שהתחלנו לקרוא בפרשת וארא. שלש מכות מקפלת הפרשה, ארבה, חושך, מכת בכורות. סיכום ביניים ממה שקראנו עד כה, מצרים חבולה, שבע מכות ניחתות עליה, ומשבשות את סדר היום המצרי. החיים במצרים הופכים לבלתי נסבלים והגרוע שלפרעה ולעם המצרי אין כל שליטה על סדר היום, ולא רק שפרעה איבד את השליטה על מצרים מי שקובע את סדר היום הוא משה.

לפרעה גם אין כל כך מה לעשות, הוא מוצא עצמו חסר אונים אל מול המכות, ופעם אחר פעם הוא מגלה כי החלטתו שלא לשחרר את בני ישראל לא השתלמה, ואחרי קבלת המכה והיעדר היכולת של פרעה להתמודד איתה, פרעה מחפש את משה, משחרר ההצהרות בהם הוא מגלה חרטה, ואף הבטחה לשחרור בני ישראל, כך למשל ניתן לזהות את מצוקת פרעה במהלך מכת הארבה, כאשר אנו קוראים: אנו קוראים בפרשה: "וימהר פרעה לקרא למשה ולאהרן ויאמר חטאתי לה' אלהיכם ולכם. ועתה שא נא חטאתי אך הפעם והעתירו לה' אלוהיכם ויסר מעלי רק את המות הזה". כמה תסכול מקפלת קריאתו של פרעה, אותו פרעה שאך לפני פרשה זלזל באלוקים והטיח כלפי משה את הדברים "מי ה' אשר אשמע בקולו לשלח את ישראל, לא ידעתי את ה' וגם את ישראל לא אשלח", נאלץ עכשו להודות בחטאו לאל. תחושתו של פרעה היא קשה בחוויה הסובייקטיבית שלו הוא משווה את המכה 'למות'. ובמקום אחר, לאחר מכת הברד מכריז פרעה: "ויאמר אליהם חטאתי הפעם, ה' הצדיק ואני ועמי הרשעים".

לצד רגעי הייאוש והתסכול של פרעה אנו קוראים גם על, התקפי תסכול של פרעה, זעם אדיר שמתפרץ על משה ועל אהרן בעטיים תקופת המכות במצרים. כך למשל לאחר מכת הברד, כאשר משה שב על בקשתו לשחרור מלא של כל בני ישראל ממצרים, "בנערינו ובזקנינו נלך, בבנינו ובבנותנו בצאננו ובבקרנו נלך", פרעה מסרב לבקשה לשחרור מלא של עם ישראל ונכון לשחרר רק את הגברים, אולם מעבר לתגובה ''הלגיטימית'', מוסיף פרעה, וכך אנו קוראים: "ויגרש אותם מאת פני פרעה". אומר ר' שלמה יצחקי, רש"י. מפרשני המקרא: "הרי זה לשון קצר, לא פירש מי המגרש", כלומר הכתוב לא מתאר לנו מי גירש אותם, האם פרעה בעצמו או אחד משומריו-המאבטחים, הנמצאים איתו. לשיטתו של ר' יוסף אבן כספי, מפרשני המקרא, צרפת המאה ה-13, מי שמגרש אותם פיזית הוא לא אחר מאשר "פרעה עצמו".

בקשתו של פרעה לגרש את משה ואהרן אינה היחידה, ובהמשך הפרשה אנו מוצאים פניה נוספת אחרת של פרעה, אחרי מכת החושך, שמה מקצין פרעה את תגובתו וכך אנו קוראים: "ויאמר לו [למשה] פרעה לך מעלי, הישמר לך אל תוסף ראות פני, כי ביום ראותך פני תמות". פרעה נמצא כבר אחרי המכה התשיעית הוא כועס הוא מתוסכל, הוא זועם, ותגובתו למשה, בשפה מודרנית צריכה להישמע כך: "עוף לי מהעיניים לא רוצה לראות אותך יותך, פעם הבאה שאני רואה אותה אתה מת".

תגובה קצת קיצונית מצידו של מנהיג המעצמה המצרית, פרעה. מתוך תגובה זו אבקש לצאת אל סוגייה מנהיגותית שיש לבחון, האם מנהיג ציבור, מדינאי, פוליטיקאי יכול לאבד את זה? האם מדינאי יכול לתת לרגשות להשתלט על תבונתו? האם יש מקום לכעס בארסנל התכונות של מנהיג?

הכעס – המגונה שבתכונות

במשנתם של חז"ל הכעס נתפס כתכונה שלילית שיש להתרחק ממנה. כך למשל במסכת אבות אנו מוצאים דרשתו של ר' אליעזר בן הורקנס שלמלמדנו: "ואל תהי נוח לכעוס". בהמשך מחלקת המשנה במסכת אבות את האדם לארבעה סוגים של אנשים, וכך קובעת המשנה: "ארבע מדות בדעות נוח לכעוס ונוח לרצות יצא שכרו בהפסדו קשה לכעוס וקשה לרצות יצא הפסדו בשכרו קשה לכעוס ונוח לרצות חסיד נוח לכעוס וקשה לרצות רשע". ובתלמוד אנו מוצאים: "כל הכועס אפילו שכינה אינה חשובה כנגדו, שנאמר: 'רשע כגובה אפו בל ידרוש אין אלוקים כל מזימותיו'...אף משכח תלמודו ומוסיף טיפשות, שנאמר: 'כי כעס בחיק כסילים ינוח'".

לנוכח המגמה לפיה על האדם להתרחק ככל האפשר מהכעס, במחשבת חז"ל ניתן למצוא את ההשלכות הנובעות מהכעס, ופגיעתה בכועס עצמו, כך למשל קובעת לנו התלמוד: "כל הכועס כל מיני גיהנום שולטים בו, שנאמר: והסר כעס מליבך והעבר רעה מבשרך'''. ומהו כל מיני 'גיהנום שולטים בו' ניתן להבין על רקע קביעות אחרות של חז"ל שמבקשים ללמד על השפעתה הרעה של תכונה זו על האדם , כך למשל מובא במדרש ההלכה: "בא לכלל כעס – בא לכלל טעות", ובתלמוד אנו מוצאים: "לא תכעס – לא תחטא", ובזוהר מובא: "כל הכועס כאילו עובד עבודה זרה", ולו זו בלבד ממשיך הזוהר ומלמדינו: "דאית ליה [=שיש לו] בכעס סם המות". עוד מצינו בתלמוד במסכת פסחים: "ריש לקיש אמר: כל אדם שכועס, אם חכם הוא - חכמתו מסתלקת ממנו, אם נביא הוא - נבואתו מסתלקת ממנו.

ר' משה חיים לוצאטו, בספרו המפורסם מסילת ישרים הכועס "אין השכל שולט בו כלל" ר' נחמן מברסלב, קובע: "כעס ואכזריות הוא מחסרון הדעת", עוד הוא מוסיף וקובע: על ידי הכעס נתקצרו ימיו", "על ידי כעס באה עצבות", "הכעס מפחיד את האדם".

היטיב לסכם את הדברים, הרמב"ם בהלכות דעות, בקביעתו: "הכעס מידה רעה היא וראוי לאדם שיתרחק ממנה עד הקצה האחר, וילמד עצמו שלא יכעוס ואפילו על דבר שראוי לכעוס עליו".

ועל דרך החיוב כאשר התלמוד מבקש ללמדנו איזה בני אדם האל אוהב, הוא קובע: "שלשה הקדוש ברוך הוא אוהבן: מי שאינו כועס".

השפעת הכעס על מנהיג

אמנם מדינאי ופוליטיקאי הוא קודם כל 'אדם' וככזה עליו להכשיר את מידותיו לתפקיד, כך למשל כאשר מבקש ר' יהודה הלוי, בספרו ה'כוזרי' לתאר את ''החסיד'', האדם השלם הוא ממשיל זאת למושל, וכך מתאר החבר בפני הכוזרי: "הנזהר במדינתו, משער ומחלק לכל אנשיה טרפם וכל ספקם, וינהג בהם בצדק, לא יונה אחד מהם, ולא יתן לו יותר מחלקו הראוי לו, וימצאם בעת צרכו אליהם שומעים לו, ממהרים לענותו בעת קראו, יצום ויעשו כמצותו, ויזהירם ויזהרו".

כאשר תוהה מלך כוזר מה הקשר בין שאלתו מי הוא האדם השלם לתשובה שהוא מקבל על דמותו של המנהיג ממשיך החבר ומבהיר, שדמותו של מנהיג צומחת על רקע אישיותו, ואישיותו היא זו שמכשירה אותו לתפקיד, וכך הוא ממשיך ואומר: "החסיד הוא מי שהוא מושל, נשמע בחושיו וכחותיו הנפשיים והגופיים, ומנהיגם ההנהגה הגופיית, כמו שנאמר: 'ומושל ברוחו מלוכד עיר'. והוא המוכן לממשלה, כי אלו היה מושל במדינה היה נוהג בה בצדק כאשר נהג בגופו ונפשו, וחסם הכחות התאויים ומנע אותם מן הרבוי אחר אשר נתן להם חלקם, והספיק להם מה שימלא חסרונם, מהמאכל המספיק והמשתה המספיק על הדרך השוה, והרחיצה וכל צרכיה על הדרך השוה.

בתלמוד אף ניתן למצוא שאגם יכול לאבד תפקיד ציבורי, ''גדולה'' אך בגלל שהוא יודע ''לכעוס'', כך למשל מספר לנו התלמוד: כל שכועס, אפילו פוסקין עליו גדולה מן השמים - מורידין אותו. מנלן [=מהיכן לומדים זאת] מאליאב, שנאמר: 'ויחר אף אליאב בדוד ויאמר למה ירדת ועל מי נטשת מעט הצאן ההנה במדבר אני ידעתי את זדנך ואת רע לבבך כי למען ראות המלחמה ירדת'. וכי אזל [=ירד] שמואל לממשחינהו [=למשוח, להמליך את דוד] בכלהו [=כל האחים של דוד] כתיב לא בזה בחר ה' ובאליאב כתיב ויאמר ה' אל שמואל אל תבט אל מראהו ואל גבה קומתו כי מאסתיהו, מכלל דהוא רחים ליה עד האידנא [=מכאן שהיה אוהבו עד עכשו]"

ובמדרש מצינו על משה רבינו: "בשלשה מקומות כעס משה ונתעלמה ממנו הלכה ואלו הן בשבת ובכלי מתכות ואונן", ובמקום אחר במדרש אנו מוצאים: "בשלשה מקומות בא משה לכלל כעס ובא לכלל טעות".

צא ולמד

כמה הפליגו חכמים בתיאור גנות מידת הכעס, עד כמה ביקשו הם ללמד שאל לו לאדם לכעוס. ההתרחקות ממידת הכעס אינה נחלת האדם הפרטי אלא צריכה להיות טבועה היטב באישיותו של מנהיג ציבור. כפי ששנה לנו ר' יהודה הלוי, המבקש להנהיג ולמשול חייב קודם כל להיות שולט על מידותיו. והכעס, כך בתפיסת הרמב"ם הוא בריחה מן הדרך הממוצעת אל דרך הקיצון.