ריאיון מיוחד | ח"כ וולדיגר מספרת על המאבק למען מתמודדי הנפש ומגלה מה עורר אצלה את הרגישות לנושא

הערב (שלישי) הושקה השדולה המאוחדת לבריאות הנפש בציבור, שתקדם בכנסת ומחוצה לה את תחום בריאות הנפש בישראל. לרגל הקמת השדולה קיימנו בחדשות 0404 ריאיון עם חברת הכנסת מיכל וולדיגר מהציונות הדתית, יוזמת השדולה וממקימיה. בריאיון סיפרה וולדיגר על הקשיים אותם חווים מתמודדי הנפש ובני משפחותיהם, על המאבק שהיא מובילה למענם, על הנקודה האישית שמחברת אותה לנושא, באילו נושאים תעסוק השדולה החדשה ואילו חוקים היא מתכוונת לקדם.

באילו נושאים תעסוק השדולה החדשה ואילו חוקים היא מתכוונת לקדם?

ח"כ מיכל וולדיגר: "השדולה תעסוק בבריאות הנפש – תחום הנושא בחובו לא מעט נושאים ואוכלוסיות. מניפה גדולה של נושאים ואנשים. מצד אחד אותם חולים כרוניים. במדינת ישראל יש כ-150 אלף מתמודדים כרוניים שזקוקים למעטפת יותר מאסיבית בין באשפוז כפוי ובין שאינו כפוי, בין בקהילה עצמה ובין במסגרות חוץ ביתיות וקולם וקול משפחותיהם לא נשמע. בצד השני אוכלוסיות ״נורמטיביות", כל אחד מאיתנו נתקל במהלך חייו בקשיים ואתגרים, אוביקטיבים או סובייקטיביים, ונזקק לעזרה מקצועית של פסיכולוג, פסיכיאטר, מטפל באומנות וכיוצ״ב. עזרה מקצועית אמבולטורית בקהילה, אבל התורים בלתי נסבלים. השדולה תעסוק בבריאותו הנפשית של האדם, כולל פיקוח וליווי, מרגע לידתו ועד מותו. נדאג ל״חיסונים״ למניעה.

בנוגע לחוקים, כתבתי, הגשתי ואני מקדמת רשימה ארוכה של חוקים, ובניהם: ציון יום בריאות הנפש הבינלאומי, חוק להסדרת מקצועות הטיפול באמצעות אומנויות, חוק לטיפול בהתמכרויות, חוק למיגור אפליה וסייניזם (גזענות, אפליה, סטראוטיפים והדרה – המופנים כלפי אנשים עם התמודדות פסיכו סוציאלית בשל מחלתם) בתוך חוקים קיימים במדינת ישראל.

חשוב שהציבור ידע שיש לא מעט חוקים בספר החוקים של מדינת ישראל המפלים לרעה מתמודדי נפש, רובם חוקים הקשורים למקצועות הטיפול הדורשים רשיון. חוקים אלו מונעים ממתמודדי הנפש לקבל רשיון אך ורק בשל מחלתם, כאשר אין שום קשר בין יכולתם וכישוריהם להיות מטפלים לבין מחלתם. יש לי ברוך השם לא מעט חוקים חשובים ואת כולם אקדם בע"ה באמצעות השדולה החדשה".

מדובר בנושא שמאד קרוב לליבך, אפשר לומר שאולי בשמו היה חשוב לך  להגיע לכנסת?

"אכן כן, זיהית נכון. הדגל שאני נושאת בגאווה הוא התחום של בריאות הנפש. הגעתי בשלו לכנסת. חשוב לי מאוד לקדם את התחום הזה, זה תחום ש"העלה אבק" מעל 73 שנה. תחום שנמצא בסוף שרשרת המזון.

מדינת ישראל התכחשה לו, זרקה אותו אל מתחת לשטיח ולא טיפלה בו והתוצאות בולטות בשטח. רוב בתי החולים לבריאות הנפש מוזנחים ומהמתמודדים נשללת זכות הבחירה לבחור באיזה בית חולים לקבל את השירות לו הם נזקקים. אין רצף טיפולי, אין די מסגרות טיפול ושיקום בקהילה, התחום האמבולטורי בקריסה כמו גם הפסיכולוגיה הציבורית. נושא בריאות הנפש זקוק לטיפול שורש ולא לפלסטרים".

מתי התחלת לעסוק בנושא של בריאות הנפש ומתמודדי נפש? מדוע דווקא הנושא הזה נגע בך?

"לפני כשש עשרה שנה נפגשתי עם התחום. קרוב משפחה שלי התדרדר לסמים שהובילו להתפרצות פסיכוטית שהובילה להתפרצות של מחלת פסיכו סוציאלית (״מחלת נפש״). קרוב משפחה יקר ואהוב, מוצלח ומוכשר. לצערי הוא עדיין מתכחש למצב שלו כתוצאה מסטיגמה וסייניזם, שפושים באופן קיצוני במדינת ישראל ובקהילות שבהן אנחנו חיים. אותו קרוב משפחה אהוב, פתח לי צוהר לעולם שלא הכרתי. עולם חשוך, כאוב ומלא ייאוש. זה לא צריך להיות ככה! אין כל סיבה! התמודדות נפשית אמורה להיות כמו כל התמודדות אחרת, גופנית ופיזית.

אם נמגר את הסטיגמה והסייניזם, נעלה את התחום למודעות, שהציבור ידע יותר ויבין שיש מענים ואכן ניצור מענים, נשקיע בתחום, כולל מניעה ומתן כילים להתמודדות כבר מגיל צעיר, לכולם, נהפוך לחברה טובה הרבה יותר וכן, אפילו נחסוך כספים רבים למדינת ישראל. אל לנו להתייחס לבריאות הנפש כמשהו דמוני/שדי, מפחיד ומדבק. עלינו לנרמל את התחום ולהבין שזה יכול לפגוש את כולנו בלי יוצא מן הכלל.

קרוב המשפחה המתמודד שלי הוא מתנה, מתנה שקיבלתי. נכס ולא נטל. רגיש, חכם ומיוחד. בזכותו הפכתי לאדם יותר טוב, היודע להכיל מורכבות, להכיל את האחר והשונה.

אדם המבין שאנחנו לא בוחרים את המחלות והאתגרים המגיעים לפתחינו אלא בוחרים את הדרך להתמודד איתם ואם נתמודד איתם כמו שצריך, נוכל לחיות חיים משמעותיים ביותר גם עם מחלות פסיכו סוציאליות, קרי מחלות נפש".

נסי לצייר לנו מציאות אוטופית לגבי הנושא, כיצד היו נראים חייהם של מתמודדי הנפש אם היה לך את האפשרות לחוקק כל חוק שהיית רוצה בנושא, במה זה היה שונה ממצבם כיום?

"כל יום אני מציירת לעצמי את המצב האוטופי. מצב בו מצבי הקצה ילכו ויתמעטו לאור טיפול ומניעה איכותיים, טובים, יעילים וזמינים. טיפול בקהילה, הצוות שלי במשרד ואני, יד ביד בזה, פועלים בשתי דרכים מקבילות, בד בבד. מחד כדי שנגיע לעולם אוטופי ומאידך כדי לטפל באתגרים הקיימים כיום, בשל העדר רצף טיפולי שיקומי.

אפשר למנוע את התפרצותן של המחלות הפסיכו סוציאליות, הן לא חייבות להתפתח. אפשר לגדוע אותן כשהן בתחילתן. עם טיפול נכון, התייחסות נכונה ושיקום מתאים הן ישארו ברמה נמוכה ולא יבלעו את האדם. כך נראה את האדם ולא את המחלה. מתמודדי הנפש יחיו לצד המחלה ויחיו וחלקם אף חיים כיום, חיים משמעותיים וטובים.

בכדי להגיע לעולם אוטופי יש להשקיע משאבים ותקציבים, יש לשנות את הגישה, יש לעשות שינוי מבני, יש לתגבר את כוח האדם ולחדד את הממשקים בין משרדי הממשלה השונים. השינוי והתגבור לא צריך להיות רק במשרד הבריאות אלא במשרדי ממשלה נוספים כולל משרד החינוך. לדוגמא להכניס לתוך מערכת השעות כבר מהגיל הרך שעות של חינוך לחוסן נפשי, חוסן רגשי וחוסן קהילתי. שעות עבור כל התלמידים כולם ולכל תלמיד בנפרד, כנורמה. שהתלמידים ידעו לנטרל רעשי רקע וידעו לקרוא מה קורה להם בתוכם, מה כואב להם ואיך הם מרגישים בכל מיני סיטואציות ואתגרים לא פשוטים. לטעת בהם כלים להתמודדות ולבקשת עזרה ולנרמל את התחום. וידעו שזה נורמלי.

זו לא בושה להגיד שקשה, להיפך. זו לא בושה לקבל עזרה, להיפך. יש להכשיר את צוותי ההוראה, יש לתגבר את הפסיכולוגיה הציבורית, על כל ענפיה, לרבות הפסיכולוגים החינוכיים והתפתחותיים.

במקביל, ועל מנת שיהיה מענה לכל הפונים, יש לדאוג לרצף טיפולי בקהילה, ובין היתר לקצר את התורים לאנשי המקצוע בתחום הטיפול והשיקום. לא יעלה על הדעת שאדם יצטרך לחכות בתור שנה לקבלת טיפול. יש לדאוג שהשירותים יהיו נגישים, קרובים ומקצועיים, אז נוכל באמת להגיע למצב אופטימלי.

חשוב להדגיש גם את תחום השיקום. יש לדאוג ל״חליפה אישית״, להתאים את השיקום לאדם המתמודד ולא את המתמודד למסגרות השיקום שכיום הן מוגבלות, חסרות וזמן ההמתנה אליהן ארוך ומייגע. גם בתחום השיקום אין רצף, ישנם יותר חורים שחורים מאשר מענים. אומנם נחקק לפני כעשרים שנה חוק השיקום, חוק טוב ונכון, אבל יישומו גרוע. דוחות של מבקר המדינה מצביעים על כך חדשות לבקרים.

מחקרים מראים שרצף טיפולי שיקומי ראוי של 3 עד 5 שנים מביא להתקדמות משמעותית ויציב. השינויים הללו חשובים ביותר, לא רק בצד הערכי, מוסרי, אלא גם בצד הכלכלי. האדם הופך לאדם יצרני שתורם לקהילה, מנטל לנכס. המלחמה בסטיגמה ובאפלייה תהיה, בין היתר, להכניס את בתי החולים הפסיכיאטריים לתוך בתי החולים הכלליים ולהתייחס אליהם ולמאושפזים בתוכם ככאלה. כולל תוספת תקנים וזכויות ביקור, הנשללות ממבקרים בבתי חולים פסיכיאטריים".

איך את מסכמת עד כה את העשייה בשמונת החודשים האחרונים כחברת כנסת? יש חוקים שאת גאה בקידומם?

"אני מציינת אותם לטובה. אלו היו 8 חודשים של להיות במקום משמעותי וחשוב לקידום אג'נדות חברתיות ומדיניות רוחביות. אני מקווה שהממשלה הנוכחית תיפול במהרה ואנחנו נשוב להובלה ואמשיך לקדם את הנושא החשוב הזה.

אמשיך לקדם שינוי מדיניות, הוספת משאבים ותקציבים, שינוי שפה וגישה וכמובן קידום כל החוקים שהגשתי עד כה, וביניהם: חוק ההתמכרויות שעבר בקריאה טרומית, באמצעותו נעביר את סל הגמילה ממשרד הבריאות לקופ"ח מה שיצור רצף של טיפול לאנשים עם תחלואה כפולה. בשבוע שעבר העברנו בקריאה טרומית גם את החוק להסדרת מקצועות לטיפול באומנויות. מקצועות חשובים כל כך, טיפול במוזיקה, בפסיכודרמה, בריקוד וכו'.

עד היום המקצועות הללו היו פרוצים ומלאים בשרלנטים שלא למדו ולא עברו הכשרה במקצועות הללו וכינו את עצמם "מטפלים באומנות" הם שיחקו בנפש של הילדים שלנו. בנפשות שלנו. החוק בא להסדיר את הנושא, פיקוח, הכשרות, בקרה וכדומה.

חוק נוסף שאני מקדמת הוא בחירת מקום האשפוז. מתמודדי נפש, כאמור, לא יכולים לבחור באיזה בית חולים לקבל את הטיפול הרפואי לו הם נזקקים, כמו שקיים בכל תחום טיפול אחר.

חשוב לומר בהקשר הזה שישראל חתמה על אמנה בינלאומית המחייבת לתת לאנשים עם מוגבליות שוויון ויכולת לבחור את המקום בו יקבלו טיפול. לצערי המצב היום לא כזה.

ישנם עוד חוקים חשובים כמו חוק ציון יום בריאות הנפש הבינלאומי, העלאת גיל מתנדבי שירות הלאומי ככל שמדובר במתמודדי בריאות הנפש, שינוי בחוק הנוער ועוד ועוד״.