רב חטיבה 188 הרב עוז קפאח בטור מיוחד לכבוד חנוכה

במערך החגים שלנו, יש שני חגים שחלק מהמאפיינים שלהם דומים - חנוכה ופורים. שניהם חגים שתוקנו על ידי חכמי ישראל במהלך הדורות על תשועה גדולה שהיתה, שניהם ימים שלא נקבעו לחלוטין כימי שבתון, והתפילה בהם מבוססת על תפילת ימי החול, ובשניהם אנו מוסיפים בתפילה, ובברכת המזון, הודיה מיוחדת על הניסים שנעשו בהם, המכונה בפינו "על הניסים".

ברוב נוסחי התפילה, פתיחת התוספת היא זהה לחנוכה ולפורים: "על הניסים ועל הפורקן ועל הגבורות ועל התשועות ועל הנפלאות ועל הנחמות ועל המלחמות שעשית לאבותינו בימים ההם בזמן הזה". זוהי הכותרת הכללית של ההודיה, ולאחר מכן בא פירוט של מעשה אותו חג - המצב הקשה שעם ישראל היה בו, והתשועה והניצחון שהתרחשו ועליהם אנו מודים - בחנוכה: "בימי מתתיהו בן יוחנן...", ובפורים "בימי מרדכי ואסתר...".

הפתיחה שייכת לרגש ההודיה הכללי שלנו - אמנם אנו נלחמנו, פעלנו ועשינו, אך עדיין אנו יודעים לומר ולזהות כי איננו מנהלים את העולם לבדנו, ובפעולה שלנו לבד לא היה די, ובאותו זמן עמדה מולנו סכנה גדולה שניצלנו ממנה וחובתנו לזכור זאת ולהודות על כך, ובכלל על הטוב המלווה אותנו בהיסטוריה שלנו, ובהמשך אנו מודים על אותו מאורע ספציפי.

אמנם, בספר 'משנה תורה' של רבי משה בן מימון - הרמב"ם, מופיע נוסח שונה מעט. הרמב"ם משנה גם את הפתיח של התפילה הזו, ומחדד בזה הבדל נוסף בין שני החגים:

בחנוכה, הפתיחה היא "על הניסים ועל הגבורות ועל המלחמות ועל התשועות ועל הפדות ועל הפורקן...", ואילו בפורים הפתיחה היא "על הניסים ועל הגבורות ועל התשועות" בלבד. אין בחג זה, לדברי הרמב"ם, מקום להודות על 'פדות' ו'פורקן', ולא על 'המלחמות'.

נראה ששינוי זה לא כל כך מובן. אמנם, ניתן להבין מדוע הושמטה ההודיה על הפדות והפורקן, שהם ביטוי שחרור וגאולה מעבדות - אכן בפורים רצו להשמידנו וניצלנו לבסוף, אך באמת הצלה זו לא הסתיימה בתקומה לאומית ובעצמאות. כל הסיפור מתרחש כשאנו מפוזרים בעולם תחת שלטון ממלכת פרס, וגם לאחר שניצלנו מהשמדה, נשארנו באותו מצב של חוסר עצמאות. אכן היה נס והיתה גבורה מיוחדת, אך היא לא הסתיימה בפדות משעבוד לעצמאות. אך לגבי השמטת ה'מלחמות' ניתן לתהות - הרי בפורים היתה מלחמה גדולה ומופלאה, והיהודים שהיו ללא צבא, ללא מסגרת וללא נשק הצליחו להתאחד וביום אחד לגבור על כל הרוצים לפגוע בהם! בחנוכה, לעומת זאת, הניצחון היה תהליך ארוך ומורכב, שארך שנים ארוכות וכלל כמה קרבות והתנגשויות, בחלקם ניצחנו ובחלקם הפסדנו, עד שהגענו למצב של הכרעה וזכינו בעצמאות. המלחמה בפורים נראית יותר כמלחמה שהיא 'נס' ונכון להודות עליה לבורא עולם, ואילו המלחמה בחנוכה נראית יותר כתהליך טבעי?!

כל זה נכון, כשאנו מבינים את ההודאה על המלחמה כהודיה על הניצחון. אז באמת יתכן לראות בפורים ניצחון גדול יותר. אמנם נראה שהרמב"ם מכוון אותנו למבט אחר: ההודאה כאן היא 'על המלחמות' - על המלחמות עצמן. אמנם איננו רוצים כלל מלחמות, וכל שאיפתנו היא לעולם של שלמות ושלום, אך כל עוד יש בעולם גם חוסר מוסריות ורוע, ויש נסיונות להשמידנו ללא שום התגרות, יש ערכים מיוחדים שבאים לידי ביטוי אצלנו דוקא במלחמות. לפעמים מצב המלחמה גורם לנו - כעם - להתחזק יותר בטוב שבנו, ביכולתנו להצליח, בגבורה שבנו ובהתעקשות על הערכים שלנו. מלחמה היא התמודדות גדולה וקשה, שהאתגר שבה מצמיח בנו הרבה דברים טובים. אבל זה נכון רק כשאנחנו חיים כעם עצמאי, במדינה שלנו, בארץ ישראל. אז, כקולקטיב, אנחנו גם 'מרוויחים' ממלחמה ויש מקום לאחר הניצחון להודות על כך שהיא היתה. מלחמות החשמונאים בחנוכה בנו בנו כעם תודעה של גבורה שממשיכה ללוות אותנו עד היום. בפורים, לעומת זאת, אין הודאה על המלחמה. על נס ההצלה ודאי שכן, אך לא על המלחמה עצמה. כיון שלא חיינו אז כעם, זו היתה מלחמה 'מבוזבזת'. היא לא בנתה בנו שום דבר. ניצלנו, "וזהו".

לסיכום - המלחמה בפורים הצילה אותנו, אבל לא בנתה בנו שום דבר. המלחמה בחנוכה, ההתמודדות הארוכה עם הקשיים, הגבורה וההתגברות - השאירו רושם בזיכרון הלאומי שלנו, שאנו, חיילי צה"ל היום, עדיין ניזונים ממנו. נדע שכשאנו מתמודדים, כחיילים וכצבא, עם מצבים מורכבים ונדרשת מאיתנו גבורה - אנו לא רק בונים את עצמנו, אלא משאירים רושם לדורות הבאים!

חנוכה שמח!