הכל אבל הכל אותו דבר

יש לי תחביב מוזר שכזה... במקום לצאת לחגוג את סוף הסגרים וההגבלות (טפו טפו בלי עין הרע) באיזה בר עם חברים ולהכיר לעצמי כלה אני יושב בביתי ועובר על ספרי ההיסטוריה. אכן כן זה מה שאני עושה בשעות הפנאי, כזה אני. חנון על.

לעניות דעתי ידיעה היסטורית רחבה היא חשובה לאדם אשר רוצה ללמוד ולהבין את המציאות העכשווית בעיקר בשל הסיבה שאפשר ללמוד ממנה לא מעט. במהלך חקר קטן שערכתי שבו למעשה הצצתי לאחור לקמפיינים של השמאל נגד הימין נתקלתי במוטיב חוזר. מאז ז'בוטינסקי ועד לנתניהו כלום לא השתנה, כלומר המציאות העכשווית השתנתה אבל הנרטיב, המאבק במנהיג ימין גדול מקרב המחנה תמיד אותו דבר ולרוב ילווה באותן טענות.

אציג לכם מעט מן הדוגמאות (על קצה המזלג) כדי להוכיח את טענתי בצורה טובה יותר.

השנה היא 1933 ובעיתן "השומר הצעיר" מתפרסמת לה קריקטורה בה המנהיג הרביזיוניסטי מביט במראה ונגלה אל מולו היטלר. ז'בוטינסקי כונה "רודן" ו"פשיסט" תקופה נכבדת מחייו ע"י מחנה השמאל דאז. דה לגיטימציה מוחלט לאישיותו.

נמשיך הלאה לימיו של בגין שהוא נתפס בעיני רבים כגדול מנהיגי הליכוד והאיש שהצד השמאלי במפה נכון לשעה זו אוהב לנפנף במורשתו כדוגמה ומופת להנהגה נכונה.... לעומת זאת השמאל דאז לא מאוד חיבב את בגין בלשון המעטה.

בימיו של בגין מתנגדי הליכוד הכריזו על מצב חירום לאומי אשר כונה "בגיניזם" ועל כך שבקרוב מאוד הדמוקרטיה הישראלית תחדל מלהתקיים כשהם הפיצו מודעות שהיו חתומות בידי לא אחרים מאשר "תומכי ליכוד מאוכזבים". נשמע לכם מוכר?

דוגמה נוספת היא קטע ממאמרו של נחום ברנע מתוך עיתון "דבר" שכתב: "לא מעטים כבר הגיעו למסקנה, "רק לא בגין" אך עדיין אין הם סבורים שמנהיגותו של פרס היא התשובה הנכונה לא רק לצרת בגין אלא גם לבעיות המדינה הזאת" אגב ברנע הטביע במאמרו את השם "אגודת הרלב"ג" משמע אגודת ה"רק לא בגין". דומה לא?

נמשיך לימיו של שמיר שם הסיסמה "די לשחיתות" הגיחה לאוויר העולם והחלה לחבוק את מנהיגי מחנה הימין. בנוסף מצאתי לנכון להעלות על הכתב הליך שהתרחש במהלך ממשלתו של שמיר בשנת 92. באותה שנה שלוש מפלגות ימין נטשו את הליכוד. צומת, מולדת והתחיה. בטענה שהליכוד "לא ימין מספיק" וכדומה. התוצאה הייתה נפילת הליכוד ועליית הממשלה שהביאה למדינת ישראל את אוסלו ו1500 הרוגים. ראוי להוסיף שמי שגדל בנוער אותה מפלגה שנטשה את הליכוד, מפלגת "התחיה" הם נפתלי בנט, גדעון סער וצביקה האוזר. (אירוני קצת הייתי אומר לא?)

היום למעשה אנחנו עדים לפרישה של שלוש מפלגות מגוש הימין בדומה לאותן מפלגות שפרשו בשנת 92 רק שהיום הן נקראות, "ישראל ביתנו" "תקווה חדשה" ו"ימינה". יש עוד המון אבל המון דוגמאות. מה מחבר בין כולן? המסרים. הנרטיב המרכזי של השמאל בישראל נגד מנהיגי הימין. תמיד היה "רודנות, שחיתות, אובדן הדמוקרטיה".

מה השתנה? פשוט. הסיטואציה הקיימת.

אני משוכנע כי נתניהו הוא לא באמת הסיפור המרכזי. הסיפור הוא למעשה המיאוס בציבור המסורתי, מגוון האתנית, הפריפריאלי השמרני שנכנס בחוזקה עמוק אל תוך המשחק הדמוקרטי ו"גנב את המדינה". אלו הם פטרוני הארץ מטעם עצמם וצאצאיהם שלא מסוגלים לקבל את העובדה שמושכות ההנהגה אינן נמצאות בידיהם.

על מנת להכיל משילות ימין אמיתית על מחנה הימין ללמוד מן ההיסטוריה. להבין את ההשלכות לסכסוכים בימין, לא להיכנע לבליל הסיסמאות הנשמעות מן העבר השני כלפי כל מנהיג מהימין עוד מ1933 להניח את האיבה האישית בצד גם אם זה כואב ולא לתת פתח הזדמנות כפי שהתרחש ב92. המחיר עלול להיות נורא.

חדלו להיות כנועים ולשחק במשחקים של השמאל.
הבוחרים רוצים משילות ימנית.
אנחנו רוצים דמוקרטיה.
ההיסטוריה באה ללמד אותנו לא לחזור על טעויות.
הכל אבל הכל אותו הדבר.