נאוה בוקר: "תנו לנו להתאושש מיום האבל השנתי - תנו לנו יום רגיל שיפריד בין הזיכרון לעצמאות"

בערב יום העצמאות קשה לי לשמוח. לי ולעוד עשרות אלפי בני משפחות שכולות. אני אוהבת את המדינה שלי. פטריוטית אמיתית שרוצה לשמוח מכל הלב על הקמת מדינת ישראל. אבל אני גם אשה שכולה של קצין במשטרת ישראל, חלל מערכת הביטחון ובכל שנה משתתפת באדיקות בטקסי יום הזיכרון. אותם טקסים הפוצעים לנו שוב ושוב את הנשמה וחותכים עמוק בפצע שלא יגליד לעולם, מתקיימים בסמיכות לחגיגות העצמאות.

כן, כולם יודעים, כשיום הזיכרון מסתיים מתחילות החגיגות. מעבר חד וקשה, מעצב לשמחה, בלי טיפת רגישות כלפי אלה שאיבדו את היקר להם מכל. לנו, לבני משפחות החללים, קשה לחגוג באמת. היום הנורא הזה, הטקסים והאזכרות הממלכתיות, המצמררות, מחזירים אותנו בכל שנה אחורה, לרגעים בהם איבדנו את אהובינו. הכול צף, מכאיב ומדכא. היום הזה מעיק עלינו מאד.

תחושת המחנק הקשה מתחילה אצלי עוד בימים שלפני ואז, כשהיום הזה מסתיים, אחרי כל כך הרבה דמעות וצער, אני מותשת נפשית ופיזית. אני ממש משתדלת, מחייכת לכולם, אבל הלב עדיין בזיכרון מבית העלמין, מקברו של ליאור ז"ל. לא יכולה להנות מהחגיגות בערב.

אני רוצה לפנות לקברניטי המדינה בבקשה, אנא מכם, תפעלו לשינוי. תאפשרו לנו להתאושש מיום האבל השנתי. תנו לנו יום אחד רגיל שיפריד בין יום הזיכרון לבין יום העצמאות כדי שגם לבני משפחת השכול תהיה אפשרות לשמוח על הקמת המדינה שלנו. האם לא מגיע גם ובעיקר לאלה שאיבדו את יקיריהם על קדושת הארץ הזאת, לחגוג את היום הזה?!"