השר אוחנה: "קצת מחשבה על השוטרות והשוטרים הממלאים תפקיד כפוי טובה"

השר לביטחון פנים אמיר אוחנה פרסם לפני זמן קצר (ראשון) פוסט בפייסבוק תחת הכותרת "אנחנו יחד בסירה הזאת. ממש יחד. אי אפשר לקדוח חור 'רק בצד של השני', מבלי שכולנו נטבע".

השר אוחנה: "אלפי נדבקים חדשים מדי יום, עשרות מתים, ומי יודע כמה מומים ולאילו תקופות. מתרבות העדויות בעולם על אנשים צעירים, חזקים ובריאים ש"החלימו" מקורונה אך נושאים איתם דלקות לב, בעיות נוירולוגיות, בעיות זיכרון, אבדן חוש הטעם והריח. לכל החיים? ייתכן. מוקדם לדעת.

ואתם, שאינכם מאמינים בהנחיות, או בממשלה, או במשטרה. בסדר. נגיד. בכל זאת: נגיף – יש? מחלה – יש? איך עובר הנגיף מאדם לאדם – יודעים? זה הכל. כן למסיכה ולריחוק – לא להתקהלויות.

אין חדש תחת השמש. מוכרת בהיסטוריה תופעה בת מאות שנים, שהשלטונות ביקשו להיאבק במגיפה – תמיד באותו אופן של סגרים בבתים, סגירת עסקים ואיסור התקהלויות – הציבור התקומם וראה באמצעים הללו כלי לדיכוי שלטוני. תמיד יצאו להפגנות ומחאות עד סף מלחמות אחים ואלימות, ולעיתים – חצו את הסף. ברוסית קוראים לזה (Холерные бунты (Cholera riots, פרעות כולרה.

ואכן, אני מזהה בקרב חלקים בציבור החרדי, למשל, סנטימנט לפיו השלטון מצא לעצמו בקורונה הזדמנות להצר את צעדיו ולהגשים את מזימתו להתנכל לעולם התורה. ובקרב המפגינים והמוחים אני מזהה רגש לפיו השלטון מצא לעצמו בקורונה הזדמנות להשליט כאן דיקטטורה ולהגשים את מזימתו לסכל את הדמוקרטיה. ובקרב בעלי העסקים קיימת מחשבה שלשלטון לא אכפת מהם והוא רוצה לסחוט אותם.

הרי אם תחשבו על זה, הדבר הכי קל לשלטון הוא לא להיכנס לעימות עם הציבור ולא להטיל מגבלות כלל. אך מה תהיה התוצאה של זה? אנחנו רואים מה קרה וקורה במדינות אחרות בעולם. עשרות אלפי מתים, חולים רבים שכאמור אין לדעת עד מתי ישאו את המומים. מערכות בריאות שקרסו. כלכלות שייקח להן עשורים כדי להשתקם (ברוך ה' אנחנו לא שם).

ניחא, משרד הבריאות לא בסדר, הפרויקטור לא בסדר, הממשלה לא בסדר והמשטרה לא בסדר. בסדר. תגענה בחירות – נשלם על כך כולנו. ומה עד אז? נמשיך להדביק ולהידבק כי "דווקא"? ואם אינכם חסים על עצמכם, לא תחוסו על זולתכם? על הוריכם? על האנשים שלהם אנו חייבים את המדינה הזאת שבה אנו חיים, באמת נגד כל הסיכויים?

כך – נחריב הכל, כולל הדבק המיוחד הזה שתמיד חיבר בינינו הישראלים מכל הסוגים כשהיינו בעת צרה ומלחמה – בהבל פה, תרתי משמע? אני כבר רואה את אלה מכם שלא הצליחו להתגבר על היצר, קוראים לי כאן בתגובות "תתפטר", "לך" ומשתמשים בשלל ניבולי פה, כרגיל. בסדר, ומה אז? המשטרה תפסיק לעשות את מלאכתה לאכוף את החוק והסדר אחרי שאתפטר? (כן, זה דורש גם הפעלת כח כשהציבור לא נשמע. כך היה וכך תמיד יהיה בעבודת משטרה).

הנגיף יעלם אם ראש הממשלה ילך? עזבו עכשיו פוליטיקה, יהיה לזה זמן. אנא, למען המדינה הזאת, בואו נתמקד בשבועות הקרובים בהחלמה וריפוי: כן למסיכה ולריחוק, לא להתקהלות.

וקצת מחשבה על השוטרות והשוטרים. הם ממלאים את התפקיד הכי כפוי טובה בערך במדינת ישראל (מתי ראיתם את האזרחים יוצאים למרפסות למחוא כפיים לשוטרים?). הם מסכנים את עצמם בכל מגע עם אזרח, ובהם לא רק אזרחים שאמורים להיות בבידוד, אלא גם חולים מאומתים(!). ובנוסף לזה הם עוד צריכים להתמודד עם הלעג, הבוז, התסכול והכעס של חלקים בציבור.

נכון שיש גם חריגות, והן מטופלות על ידי המפקדים (ולא בכיכר העיר!), אבל ברוב מוחלט של המקרים הם עושים את עבודתם תוך הקרבת חיים למען שלומכם, ביטחונכם ובריאותכם.

ועוד משהו, לסיום: על אף ולמרות הכל, נרצה או לא נרצה נועדנו לחיות כאן כולנו יחד עוד פרק זמן לא מבוטל. כולנו. יחד. בואו נתמקד בלחיות כרגע. אולי אחר כך, נפעל יחד בשביל חיים טובים יותר. חג שמח".