רה"מ: "גאה מאוד לעמוד בראש ממשלה שלראשונה מכהנים בה שרה וסגן שר מקהילת יוצאי אתיופיה"

טקס אזכרה ממלכתי נערך היום (חמישי) בהר הרצל בירושלים לזכרם של יהודי אתיופיה שנספו בדרכם לישראל. ראש הממשלה בנימין נתניהו נשא נאום לזכרם של הנספים.

נתניהו: "אני גאה מאוד לעמוד בראש ממשלה שלראשונה מכהנים בה שרה וסגן שר מקהילת יוצאי אתיופיה. אתם כבר יודעים שנמשיך לעבוד יחד, משום שהתחלנו בזה לפני חמש שנים כשהקמתי את ועדת השרים לטפל ולהאיץ את שילובם של יוצאי אתיופיה בחברה בישראל, עם הרבה הישגים, שאני לא אפרט כאן היום, ועם הרבה עבודה שאני לא אפרט כאן היום. אבל זו נקודת ציון לעם ישראל ולמדינת ישראל, שאתם נמצאים פה עכשיו בתפקידיכם, וזה סימן לבאות. אני מאחל לכם הצלחה גדולה בדרכם.

הקייסים הנכבדים, משפחות שכולות, ידידי משפחת מנגיסטו - שרוצים כמונו לראות בשובו של אברה לישראל. איננו מרפים מן המשימה הקדושה הזו להחזיר את שבויינו ונעדרינו, ואברה בתוכם. אנחנו עוסקים בזה כל הזמן, וגם בעצם ימים אלה.

מכובדיי כולם, השנה אנחנו מקיימים את הטקס החשוב הזה בהיקף מצומצם, בגלל הקורונה. אבל איתנו נמצאים בלב ובנפש כל אחינו ואחיותינו, בני העדה האתיופית. בכל הדורות רציתם לחבק את ירושלים, ובדור הזה ירושלים מחבקת אתכם. עם ישראל מחבק אתכם.

אני מלא הערצה למסע הארוך שעברתם, אני אומר את זה מכל הלב. מסע ציוני שנמשך דורות רבים, מאתיופיה לישראל. שמרתם על הגחלת היהודית 2,500 שנים, וראיתם בירושלים את פסגת חייכם. ירושלים הייתה משאת-נפש וגם מקור-עידוד בתקופות קשות.

לפני כמה חודשים הלכה לעולמה לוחמת חירות ישראל, גאולה כהן ז''ל. כשגאולה הייתה סגנית-שר, בתחילת שנות ה-90, היא נסעה לאדיס-אבבה. במתחם הקונסוליה הישראלית התקבצו סביבה מאות ילדים ומבוגרים. בכל פעם שהיא הזכירה בדבריה את ירושלים - ירוסָלם, הם מחאו כף בהתלהבות. גאולה שמעה מקייס בכיר משפט שנחרת בלבה: "חולה הולך לרופא, צמא הולך למַים, ויהודי הולך לירושלים" - ואתם הלכתם. יצאתם באלפיכם מן הערים ומן הכפרים, כשפניכם מופנות לציון. השארתם מאחורה בית ישן וביקשתם להגיע לביתכם החדש במולדת. זה היה מסע שכולו קשיים ותלאות, סכנות ולדאבוננו גם אסונות. צעדתם ביום הלוהט ובלילה הקר. טיפסתם על הרים, חציתם נהרות, פילסתם דרך בשטחי-פרא, נאבקתם ברעב ובצמא, בשודדי דרכים ובמחלות.

בחודשים האחרונים אנחנו התמודדנו עם הקורונה, מגפה עולמית שלא הכרנו כמוה ב-100 השנים האחרונות. אבל אתם כבר עברתם מגפות. מים מזוהמים, אוכל מקולקל, טפילים – כל אלה קטלו רבים מבני העדה באתיופיה וכמובן גם בסודן. הכאב שלכם היה כפול - הן על מותם של קרובים, והן על קבורתם באמצע השממה. ללא יד-זיכרון, ללא מצבה. רק ירושלים הייתה קרן אור באופק הרחוק. רק בזכותה החזקתם מעמד, במקומות שאין בהם רחמים ואין בהם נחמה. אז הנה התיקון, והנה הנחמה - האנדרטה שהקמנו פה, במרומי הר הרצל, נותנת את הכבוד הראוי לנספים. הם לא נשכחו מהלב, הם תמיד איתנו.

כשהגעתם סוף-סוף אל נקודת המפגש עם שליחי ישראל, שם באפריקה, המבט בעיניים אמר הכל: "אנחנו אחים שמושיטים יד אלה לאלה". אנשינו עזרו לכם להגיע ארצה, אבל אתם הגיבורים האמיתיים. כעת יש לנו חובה, כעת יש לי חובה, להפיץ את הסיפור שלכם במעגלים רחבים בתוך העם שלנו, בתוך המדינה שלנו. זה חייב להיות פרק מרכזי בתולדות הציונות. אני חושב שזו ציונות מזוקקת, היא אומרת את הכל.

לפני כמה חודשים, כשביקרתי בעיר כרמיאל, פנה אליי יוצא אתיופיה – אמרה ביטאו. הוא ביקש ממני לדאוג לכך, שכל ישראלי יכיר את מה שעבר על הקהילה האתיופית. אמרה עצמו עלה ב-1991, ב'מבצע שלמה'. הוא הגיע לארץ עם שני הוריו ושישה אחים ואחיות. אח נוסף, שיצא ראשון לדרך, הפך לפליט בגבול סודן במשך חמש שנים. לבסוף, גם הוא הצליח לעלות, שנה אחרי משפחתו. אשתו של אמרה – שִירה-הָבטם, עלתה ב-1984, ב'מבצע משה'. אמה של שירה יצאה למסע מאַמבובר כשהיא בחודש התשיעי להריונה. היה מי שיעץ לאמה להציל את עצמה, ולהפקיר את התינוקת שתיוולד – אבל היא סירבה. שירה נולדה בדרך, מתחת לעץ, בתנאי שדה. משפחתה גוננה עליה. בסודן נפטרה סבתא-רבא של שירה, סבתה ודודתה.

אמרה ושירה נקלטו בישראל, התחתנו ויש להם חמישה ילדים. אמרה עוסק בחינוך, בכפר-הנוער 'ימין אורד', ושירה עובדת בבית-החולים 'כרמל' בחיפה. אמרה נמצא איתנו כאן היום. סיפרת לי, אמרה, שנסעת לביקור שורשים באתיופיה. כשראית מה ההורים שלך עברו בדרך לישראל, הבנת שלא מדובר באוכלוסייה "חלשה". הבנת שמדובר באנשים חזקים, אנשים אמיצים, אנשים חדורי כוח ורצון, אנשים שכולנו צריכים להצדיע להם. הבטחתי לך, אמרה, ואני מקיים - אנחנו מכניסים את הסיפור של יהודי אתיופיה לתכנית הלימודים במערכת החינוך של כלל ילדי ישראל. כל ילד בישראל יכיר את אהבת ציון של הקהילה האתיופית. כולם ילמדו על המאמץ שהשקעתם, ועל המחיר ששילמתם כדי להגיע לירושלים.

בספר תהילים כתוב: "ולציון יאמר – איש ואיש ילד בה". יש איש שממש נולד בציון ויש איש שציפה לראותה, וכאילו נולד בה. כולנו, ותיקים ועולים, מתייצבים שוב כאיש אחד למען השגת המטרה – שימור המורשת הנפלאה, הנשגבת, האדירה של הקהילה שלא שכחה את ירושלים אפילו לרגע, ומתן כבוד לנספים במסע-הגבורה הבלתי-נשכח לישראל. יהי זכרם ברוך".