לא כחול ולא לבן: גנץ-לפיד וחוסר הנאמנות לירושלים | מישל מחנין

כך פרסם השבוע יו"ר מפלגת כחול לבן, בני גנץ: "ירושלים תישאר מאוחדת לנצח נצחים. שורש היותנו בירושלים המאוחדת. ככל שנעמיק ונחפור, כך נחשוף את העוצמה ההיסטורית שיש בירושלים בשביל עם ישראל. ככל שהיסוד ההיסטורי יהיה חזק יותר, כך נבטיח את עתיד מדינת ישראל עם ירושלים כבירתה".

אלא שכאשר הועלתה על הפרק יוזמתם של ח"כ שולי מועלם והשר נפתלי בנט, לחוקק את חוק "ירושלים מאוחדת" שעבר במליאת הכנסת - נחשו מי הצביעו נגד.

החוק עבר ברוב של 64 תומכים מול 51 מתנגדים ונמנע אחד (ח"כ שלח, שהודיע שיימנע למרות שמתנגד). החוק למעשה מקבע את מעמדה של ירושלים כיום כבלתי ניתנת לחלוקה אלא ברוב בלתי מעורער של 80 ח"כים: "הר הזיתים, העיר העתיקה, הר הבית ועיר דוד יישארו בידינו לעד".

על כן אושר סופית כי כל העברת שטחים מירושלים לגורם שלטוני זר תדרוש רוב מרשים של ח"כים, החלטה שלא סיפקה בזמנו 24 חברי "המחנה הציוני", 5 חברי "מרצ", 12 חברי "הרשימה המשותפת", ו-11 חברי "יש עתיד" – ביניהם נמנע אחד.

מפלגת יש עתיד – אמה, אחותה או דודתה של כחול לבן של ימינו, היא אותה מפלגה שבהחלטותיה עומדת על ערכים זהים כמעט לחלוטין ליתר מפלגות השמאל ואף השמאל הרדיקלי. ארבעת הגנרלים שהוסיפו לרשימתם בוודאי לא שינו את הערכים המרכזיים המובילים את פועלם, רק את הרטוריקה.

נראה כי יאיר לפיד, קארין אלהרר, יעל גרמן, חיים ילין, מאיר כהן, עליזה לביא, מיקי לוי, יעקב פרי, יואל רזבוזוב, אלעזר שטרן ועפר שלח לא ייצגו ואינם מייצגים עמדות "מרכז" – אם יש כאלו בכלל; אלא שהם למעשה שותפים מלאים לפרדיגמה האנטי-ציונית השולטת בגוש השמאל בשנים האחרונות.

ירושלים הייתה, הינה, ותהא בירתה הנצחית של עם ישראל ומדינת ישראל; והמערערים על כך, בין אם יסתירו זאת באמצעות שפה יפה בפוסטים בפייסבוק או ציוצים בטוויטר – לא ראוי שיקראו לעצמם לא כחול, ולא לבן.