חלתה בסרטן וכתבה פוסט מחזק לעם ישראל שפורסם כפי שביקשה - רגע אחרי שהחזירה נשמתה - 0404
+
חלתה בסרטן וכתבה פוסט מחזק לעם ישראל שפורסם כפי שביקשה – רגע אחרי שהחזירה נשמתה

חלתה בסרטן וכתבה פוסט מחזק לעם ישראל שפורסם כפי שביקשה – רגע אחרי שהחזירה נשמתה

חברים יקרים, אתמול בערב הלכה לעולמה אור. לא הכרנו אותה, אבל למדנו עליה מפוסט שפורסם בפייסבוק הפרטי שלה  לבקשתה רגע לאחר שהחזירה נשמתה לבורא. פוסט אשר מפזר אהבה לכל הסובבים ומזכיר לנו שבסופו של דבר כולנו עשויים מאותו חומר, כולנו היום פה ומחר יכולים למצוא עצמנו במקום אחר.

הפוסט של אור מחזק, מחבק ובגלל רצונה להקרין אור גם לאחר שהלכה ולפזר קצת טוב לעם ישראל, החלטנו לפרסמו. תקראו כל אות וגם אם תדמעו (ואתם תדמעו), אתם בחברה טובה. כולנו בוכים על לכתה של אור – אחות לעם ישראל. יהי זכרך ברוך!

אור רקיע כתבה רגע לפני שנפרדה מן העולם:

@Or Rakia
משהו לכל האהובים שהיו בחיי…
❤️❤️❤️❤️❤️❤️❤️❤️❤️❤️❤️

אם אתם קוראים שורות אלה, זה אומר שאיני בין חיים…😎
אבל היייי
זה אומר שאתם כן😀 וזו כבר סיבה לשמוח…

אז אפשר להניח לצער, ולתת קצת חיוך? 😊
כי לכם יש עדיין את הזכות להריח דשא שזה עתה קוצץ, לנשום את ריחו של בן זוגכם, תוך חיבוק גדול ולעשות עוד הרבה דברים שאני כבר לא….
ולהזכר שלמרות הדרך הלא פשוטה שאנחנו עוברים בעולם הזה, הוא כל כך יפה, ואנחנו בני אדם – כאלה בזבזנים, שלא תמיד יודעים להעריך….
שגופינו זוכר דברים שהמוח מנסה לשכוח ולפעמים ככה הופכים חולים.
ולא פעם תהיתי אם גופי זוכר יותר מידיי צער עד שהחל להתפרק מסרטן…

ארבע שנים ניסיתי לשחרר, להוציא, אבל יש משהו בגוף המוזר הזה שרוב המטפלים ידעו ולא הבינו למה….
למה אני מנסה להגן עליהם מצער שאני חוויתי, ולמרות שבכיתי המון, שיחררתי די מעט.

ולענייננו:
אז נכון,
כשמישהו הולך מאיתנו,
זה רגע שקשה לעכל, להבין, ובכלל. לעסוק במחשבות שגדולות מאיתנו.
כמו – ״מה אנחנו בעצם״? ״מתי יגיע קץ החיים שלנו״? (בעיקר לוויות מעמתות אותנו עם הפחד הלא נודע הזה) או ״מה גופינו שווה כשאנחנו חולים״?
ואולי אתם מנהלים גדולים בעבודה, או מכובדים במקומות כאלה ואחרים, אך בסופו של דבר, תכלס…
כולנו
בני אדם
שברגע אחד נמצאים על קצה ההר (הכיף) ולפעמים מקנאים בנו,
וברגע אחר נופלים – מכל מיני סיבות
– פיטורין/ איבוד אדם קרוב/ תאונה / מחלה / או קיצוני יותר – שנשמה קרובה עולה מעלה ומשאירה אותנו פה יתומים (ממה מרי עליה השלום סבתי היקרה)

ואולי
זו דרך להזכיר לנו שאנחנו בשר ודם.
ואף אחד לא יוצא מהחיים בחיים.
גם אם לפעמים נדמה לנו שאנחנו כן.
אז חשבתי וחשבתי מה אוכל להגיד רגע אחד אחרי שאני עוברת מפה לעולם אחר?…
שתמיד
תמיד
תמיד
הכל יכול להשתנות בשניה
אבל עד שהחיים הולכים, שתדעו שלאן שילכו המחשבות שלכם, החיים ילכו איתם. (מחשבה בוראת מציאות-מכירים?) אז חישבו טוב טוב כשעולה בכם מחשבה שלילית והמירו אותה מיד במחשבה חיובית,

וזיכרו שמחשבות זה תדר, ותדר זה משהו שלעיתים מתקיים, לפחות תבזבזו על המחשבות טובות.
ואמנם קשה לעצור מחשבות, אז במקום זאת, הרימו הראש מעלה, ודברו עם עצמכם/השם הקדוש וספרו לו על הקושי ואחרי שסיימתם עם הבכי והיללות , כשנרגעים… סכמו עם המשפט:
״שהכל נהיה כדברו״
כי בסופו של דבר , תכלס?
רק
הוא
קובע

ומותר לבכות כשמשהו לא הולך כמו שרצינו שילך, רק זיכרו שליקום יש סדר משלו, וה״לא״ שלו, הוא לטובתינו לא פעם (!)
ועכשיו רגע אחרי כמה תודות:
הראשונה היא תודה עצומה לשם הגדול שאהב אותי פעמיים לפחות!!!
פעם אחת כשסידר שאגור עם אבא שלי (בזמנו זה לא היה נהוג כלל!!) ופעם שניה כששידך לי את אישי דובי אהובי היקר שקודם כל הראה לי מהי אהבת אמת, מהו אמון, ערכה של מילה, שקיבל אותי כמו שאני באהבה גדולה, שנתן לי שקט בנשמה, שהשלים כל מה שחסר לי בחיים….
והוכיח את אהבתו שוב ושוב כשליווה אותי בעיקר בשנים
ה כ י — ק ש ו ת — ב ח י י
שהיה משענת עצומה לכאב הפיזי, הנפשי, שהיה יום יום, שעה שעה, בלי לקטר, בלי לבכות, שאם הוא לא היה בן אדם פשוט, הייתי בטוחה שהוא פועל על סוללות ניטענות שלא נגמרות לעולם. כי שלא ברור לי מאיפה הכוחות לרוץ ולהתעסק עם כל החברות ביטוח/ משטרה/ קופח מכבי/ בתי מרקחת (הכי מעצבנים) שלא לדבר עלי – הבכיינית הכרונית שכל דבר גרם לי לבכות כמו ילדה שהלכה לאיבוד.

יקר שלי
שתדע שאני מאחלת לך למצא אהבה טובה ש״תגרור אותך בכיסא גלגלים כמו שרצית שאני אעשה״ ושתמלא את ליבך באושר כזה, ותעניק לך מלא מלא מלא אהבה, ותראה אותך לפני שתראה את עצמה, ותמלא משאלות ליבך רק לטובה, כי מגיע לך כל כך הרבה טוב!!!!

ואני מקווה שהמשפחה שלי כולה תעריך את מה שעשית בשבילי ותאמץ אותך לליבם חזק חזק❤️

שלא לדבר על אימו לאה שהפכה אם לשלושה ועם הזמן גם לבייביסיטר הצמוד שלי,בגיל 82 שלה ונתנה לי כוחות להשאר פה ״בבקשה תשארי בשבילי ובשביל דובי ששמח שאת פה אפילו שכואב לך״ 😢

לתותי פתותי משוש חיי, האמא שלי מגיל 19 שבישלה עבורי את האוכל הכי טעים ב ע ו ל ם – ככה נראה אוכל שמבשלים באהבה❤️
על האירוחים בחגים/שבתות.. ולא כולל זאת שהיא אשת שלום ואהבה וכל מה שהיא נותנת – לעולם ניתן מהלב. שליטפה אותי כשישנתי מתרופות (הייייייי הרגשתיייייי😊)

לשירז הילדה לקראת סוף גיף גיל ההתבגרות נפלה עליה אמא חולה, והמכה הזו הפכה אותה לאישה אמיתית, שגדלה בצעדי ענק, ומשמחת אותי בכל הזדמנות שיכולה, שהפכה אמא לאמא שלה והתחילה לבשל (?!) ולעשות עוד כמה דברים שלולא המצב…. חח😁
שליבה התרכך וגדל למימדים שלא תאמו את משקלה 😍

לאבא המושלם שלי, ❤️שחיבק ועודד והצחיק אותי גם כשממש בכיתי לו (אחרי התאפקות הכל יצא כמו הר געש והתפרץ בלי שום פורפורציה שגם הוא בנאדם) מחילה ממך אבא אהוב שלי, מחילה על לילות של בכי כאילו הקדוש ברוך הוא חייב לי משהו🤦‍♀️סליחה שציערתי אותך….

לאחים המקסימים / גיסי/ות , דודות לחברים ובעיקר החברות המקסימות שבילעדיכן, החיים היו נורא אפורים, שנרתמו ונתנו יד איפה שיכלו גם אם זה לבלות איתי בבית מושבתת בלי יכולת לצאת לראות אנשים, וישבו איתי במיטה וראינו סרטים יחד או סתם פיטפטנו…. אוי כמה אור ראיתי בכן…..
ובכל זה קרה גם כשאני ישנה והן משתעממות בפון/מחשב/סרטים כי התרופות….עשו לי לישון והרבה.

מה אגיד?
תזכו למצוות כווווווווולכם ושהאל יאיר דרככם ויתן בכם כוח לתת כפול, ושהיקום יכפיל את מה שאתן נותנות!
דנה,
אבישג,
איתמר אחי המקסימים שטרחו ובאו וסידרו מה שיכלו…
דודותי ויקי עומר המקסימה, גקלין, פאני, רינה…
חברותי:
נגה ברנר אחותי בליבי היקרה😍 שגם מעבר לים ידעה כל פיפס….
ענת רז ופלוש אלכסנדר, שאולי קראוואני שהכי הפתיעו אותי מכל אנשי העבודה….
ניצה נופרבר המקסימה
אתי רוקח מלאכיתוש
עינת מנדס שהגיעה עם שלל הפתעות והצחיקה אותי מחדש
אורנה זיו בובת xxl שלי מפוארת…
יעל גבאי מלימודי דיקור
חגי קרואל הנשמה הגדולה
וחנוך ספיר הצלם עם התמונות הכי שוות! …
והיו עוד כמה שנשרו בדרך כנראה מהפחד להדבק בסרטן/עומס של החיים/או השד יודע מה… שתדעו שלא כועסת כלל!!!
כל אחד והיכולות שלו וזה מובן ביותר😊
תודות לשכנים טובים כמו אריאלה ואמיר

אני מניחה שיש עוד כמה אנשים ששכחתי – כי קשה לזכור כל כך הרבה אנשים טובים שפגשתי בחיים ארוכים ויפים שקיבלתי במתנה❤️

אז תחיו טוב ותהנו מכל שניה!

אור❤️