מסתבכים במשהו שאנחנו בכלל לא מבינים איך נכנסנו אליו - על פרשת השבוע ״שלח לך״ - 0404
+
מסתבכים במשהו שאנחנו בכלל לא מבינים איך נכנסנו אליו – על פרשת השבוע ״שלח לך״ עידן סלם

מסתבכים במשהו שאנחנו בכלל לא מבינים איך נכנסנו אליו – על פרשת השבוע ״שלח לך״

מכירים את זה שאנחנו מסתבכים במשהו שאנחנו בכלל לא מבינים איך נכנסנו אליו? "איך, למען השם, נקלעתי למצב הזה?" אנחנו שואלים את עצמנו בתסכול, תוך חיפוש מוצא מכל הבלגן שהבאנו על עצמנו.

ובכן, זה בדיוק נמרץ מה שקרה לעם ישראל בחטא המרגלים.

עם ישראל נכנס להרפתקה לא לו, כזו שהוא לא צווה עליה, ומסתיימת בגזרת הכליה על דור המדבר כולו. הם כבר לא יזכו לארץ חמדה, טובה ורחבה, אלא ימותו כולם במדבר.

הקב"ה לא ציווה לשלוח את המרגלים, כלל וכלל לא. על הפסוק "שְׁלַח לְךָ אֲנָשִׁים וְיָתֻרוּ אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן" כותב רש"י: "שלח לך – לדעתך. אני איני מצווה לך. אם תרצה – שלח". אחרי הכל, מי בכלל צריך מרגלים שהקב"ה בכבודו ובעצמו מבטיח לנו את יישוב הארץ והניצחון על כל הגויים אשר בקרבה? גם לגבי טיבה של הארץ אין אנו זקוקים לבדיקות מיוחדות. כבר במפגש הראשון של הקב"ה עם משה רבנו, עדיין בעומק גלות מצרים, מספר ה' למשה: "רָאֹה רָאִיתִי אֶת עֳנִי עַמִּי אֲשֶׁר בְּמִצְרָיִם… וָאֵרֵד לְהַצִּילוֹ מִיַּד מִצְרַיִם וּלְהַעֲלֹתוֹ מִן הָאָרֶץ הַהִוא אֶל אֶרֶץ טוֹבָה וּרְחָבָה, אֶל אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ". הסיפור עם המרגלים הוא פשוט מיותר.

אבל לא רק מיותר, אולי אפילו מזיק. עלינו לסמוך על הקב"ה, ומה לנו לבדוק אחריו את טיבה של הארץ, וכי הקב"ה ישקר לנו חלילה? הרמב"ן חש בשאלה הגדולה הזו, ומשיב תשובה יסודית: "כי הכתוב לא יסמוך בכל מעשיו על הנס, אבל יצווה בנלחמים להיחלץ ולהישמר ולארוב". ניסים גלויים זה בסדר, אומר הרמב"ן, אבל העיקר הגדול זה הנס הנסתר, זה שהקב"ה עושה לנו כאשר אנחנו מתאמצים בעצמנו. לכן חובה עלינו להיחלץ, להישמר ולארוב.

זהו ההבדל בין ההנהגה האלוהית במדבר להנהגה האלוהית בארץ ישראל. במדבר – הכל ניסים גלויים; הלחם יורד מן השמיים, הבאר הניידת מספקת בדרך פלא מים, ועמוד הענן מתלווה לכל מקום. בארץ ישראל – הניסים נסתרים, מצריכים השתדלות: ממלחמת יהושע בשבעת העממים ועד מלחמת ששת הימים הניסים מלווים אותנו בכל עת. אמנם אלו ניסים מסוג שונה, שמצריכים מאיתנו לקחת אחריות על החיים שלנו. זוהי דרך בריאה ומתוקנת יותר, בה הקב"ה מתייחס אלינו כעם בוגר ואחראי.

הרצון לשלוח את המרגלים, אם כן, הגיע ממקום בריא וחיובי. העם רצה לקחת אחריות על עצמו, וליצור הנהגה שאינה זקוקה לניסים גלויים. לכן משה רבנו שמח בשליחת המרגלים, כפי שהוא מעיד על עצמו: "וַיִּיטַב בְּעֵינַי הַדָּבָר". אמנם כאן התחילה הנפילה.

המרגלים חוזרים ואמת בפיהם: "בָּאנוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר שְׁלַחְתָּנוּ, וְגַם זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ הִוא וְזֶה פִּרְיָהּ. אֶפֶס כִּי עַז הָעָם הַיֹּשֵׁב בָּאָרֶץ וְהֶעָרִים בְּצֻרוֹת גְּדֹלֹת מְאֹד וְגַם יְלִדֵי הָעֲנָק רָאִינוּ שָׁם". על פניו מעבירים המרגלים דו"ח מודיעיני אמיתי ומדויק. אמנם כלב בן יפונה מיד מזהה את המגמה שבדבריהם, ועונה להם: "וַיַּהַס כָּלֵב אֶת הָעָם אֶל מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר: עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ כִּי יָכוֹל נוּכַל לָהּ". כדאי לשים לב: המרגלים לא אמרו עדיין שאי אפשר לנצח את גויי הארץ, מנין ידע כלב את שהיה בליבם? כלב הבין מיד את ה"תרגיל" של המרגלים: נספר רק עובדות אובייקטיביות, לא נחווה דעה. אבל נספר את העובדות כפי שאנחנו מבינים אותם, והעם ממילא יסיק את המסקנה הנכונה.

אחרי שכלב חושף את כוונת המרגלים, אין להם ברירה אלא להתוודות על האמת, ולדבר ישירות: "וְהָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר עָלוּ עִמּוֹ אָמְרוּ: לֹא נוּכַל לַעֲלוֹת אֶל הָעָם, כִּי חָזָק הוּא מִמֶּנּוּ". חז"ל מלמדים אותנו מה האמירה המדויקת של המרגלים: אל תחשוב ש"ממנו" זה מאיתנו, מהעם, אלא חזק הוא "ממנו" – מהקב"ה בכבודו ובעצמו. אפילו הקב"ה לא יכול לנצח את האויבים העוצמתיים שמחכים לנו בארץ ישראל.

העם מאמין למרגלים, ובוכה על רצונו לשוב למצרים. כאן בעצם מוכיח דור המדבר כי הוא לא מסוגל לעבור מההנהגה הניסית הגלויה של המדבר להנהגה ניסית נסתרת של ארץ ישראל. ברגע שהם מרגישים שהקב"ה לא נמצא איתם בכל צעד ושעל באופן נגלה ממש – הם קורסים. כלומר, גזרת הכליה על דור המדבר יותר מאשר היא עונש, היא תוצאה. הדור הזה הוכיח שאינו יכול להתנהל בהנהגה המיוחדת לארץ ישראל, לכן רק בניו יזכו לזה. בסוף דבריהם של המרגלים אל העם, הם אומרים: "וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים – וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם". מי שרואה את עצמו בקטנות כזו, ממילא האויבים שלו יזלזלו בו, והוא ייפול לפניהם. לכן רק הבנים של דור המדבר, אלו שלא הספיקו לחוות את השיעבוד והגלות במצרים, הם אלו שיכנסו לארץ המובטחת וייהנו מהשפע המיוחד שלה – הרוחני והגשמי.