פרשת בהעלותך - נושאים שלא תמיד נעים להיזכר בהם - 0404
+
פרשת בהעלותך – נושאים שלא תמיד נעים להיזכר בהם

פרשת בהעלותך – נושאים שלא תמיד נעים להיזכר בהם

ספר במדבר כולו עוסק בנושאים שלפעמים לא הכי נעים לנו להיזכר בהם.

אף אחד מאיתנו לא היה רוצה שבבוא היום, כשיגיע לגיל מאה ועשרים, יזכירו בהספדים שלו את החטאים שלו, את המעידות והנפילות הקטנות יותר או פחות שחווה לאורך חייו המלאים. אחרי הכל, למי זה לא קרה? וכמו שאמר החכם באדם: "כִּי אָדָם אֵין צַדִּיק בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה טּוֹב וְלֹא יֶחֱטָא" (קהלת ז כ).

אבל התורה שלנו היא לא הספד, היא דברי אלוהים חיים, ואנחנו חייבים ללמוד מהעבר כדי ליצור עתיד טוב יותר. לכן, כמו רופא מומחה המחטא את הפצע היטב שלא יזדהם, כך התורה נוגעת בנקודות הכי כואבות של עם ישראל, שניבנה מהטעויות שלנו.

בפרשה שלנו מסופר על שני חטאים רצוף, זה אחר זה. הראשון, חטא המתאוננים: "וַיְהִי הָעָם כְּמִתְאֹנְנִים רַע בְּאָזְנֵי ה', וַיִּשְׁמַע ה' וַיִּחַר אַפּוֹ, וַתִּבְעַר בָּם אֵשׁ ה' וַתֹּאכַל בִּקְצֵה הַמַּחֲנֶה". מיד אחר כך מוזכר חטא נוסף, חטא המתאווים: "וְהָאסַפְסֻף אֲשֶׁר בְּקִרְבּוֹ הִתְאַוּוּ תַּאֲוָה וַיָּשֻׁבוּ וַיִּבְכּוּ גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ: מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר". לא לחינם שני החטאים האלו הוזכרו ברצף, זה אחר זה, ודאי יש קשר ביניהם. מה מקשר בין המתאוננים, שאיננו יודעים על תלונתם, לבין המתאווים לבשר? שאלה נוספת שאי אפשר להתחמק ממנה: תלונות זה לא יפה, באמת. אבל עונש כל כך חמור? "ותבער בם אש ה'"? ולגבי המתאווים, עונש מחריד: "הַבָּשָׂר עוֹדֶנּוּ בֵּין שִׁנֵּיהֶם טֶרֶם יִכָּרֵת, וְאַף ה' חָרָה בָעָם, וַיַּךְ ה' בָּעָם מַכָּה רַבָּה מְאֹד". כל כך למה?

לא צריך לחפש רחוק כדי לעמוד על הקשר בין החטאים; רש"י, הפרשן היסודי ביותר של התורה, כבר עומד עליו. על המתאוננים אומר לנו רש"י: "אין מתאוננים אלא לשון עלילה, מבקשים עלילה האיך לפרוש מאחרי המקום". ואילו על תאוות הבשר מלמד אותנו רש"י: "וכי לא היה להם בשר? והלא כבר נאמר "וגם ערב רב עלה אתם, וצאן ובקר"… אלא שמבקשים עלילה". הפתעה! גם המתאוננים וגם המתאווים לבשר חיפשו את אותו הדבר: להעליל עלילה.

אמנם כאן המקום לשאול: האם החום של המדבר העביר את אבותינו על דעתם? וכי שייך להעליל על הקב"ה? הלא הוא כל יכול, ומלוא כל הארץ כבודו. מה חשבו לעצמם כשבאו להמציא עלילות על מי שאמר והיה העולם. הרמב"ן מסביר שהעלילה היא תלונה. העם התלונן כאשר הבין לאיזה צרה הוא נכנס – נדודים ארוכים ומתישים במדבר השומם והצחיח. כלומר, הבעיה לא הייתה במה שהעם חשב על הקב"ה, אלא באופן שהעם בחר להסתכל על המציאות שבה הוא נמצא. החטא של העם היה בבחירה להסתכל על חצי הכוס הריקה, על מה שרע ומה שחסר, ולא על כל הטוב שהקב"ה עשה איתם. לפתע, הם שכחו את הניסים הגדולים שראו במכות מצרים, בקריעת הים, ואפילו במעמד הר סיני, וחזרו לקטנות מוחין של תלונות על מה נשתה ומה נאכל.

גם העונשים החמורים מובנים יותר כעת. חז"ל לימדו אותנו כלל גדול בעניין הזה: "בדרך שאדם רוצה לילך בה – מוליכין אותו" (מכות י ע"ב). כלומר, מי שמתלונן שרע לו, באמת נהיה לו רע. מי שמתאווה לאכול בשר כל היום – יאכל בשר בכמות גדולה כל כך, עד שיגיע לסיאוב בלתי נסבל. העונש הוא לא אקראי – הוא תוצאה של המעשים הרעים.

גם בדור שלנו, זכינו לקיבוץ גלויות ישראל אל ארץ הקודש. אבותינו, כשהגיעו לכאן, ראו רק מדבר צחיח ושומם, אבל הם לא התלוננו ולא חיפשו תואנה: במקום זה הם החליטו להפריח את השממה, ולבנות מדינה למופת. גם היום לפעמים יש מעט אנשים שבוחרים לראות רק את מה שרע, ומתעלמים ממה שטוב: ההצלחה הרוחנית של העם היהודי בפריחת התורה ולומדיה, הריבונות הישראלית החזקה, העוצמה הביטחונית, השפע הכלכלי והלכידות החברתית. המיעוט הזה מביא על עצמו את העונש שלו: מי שכל הזמן מתלונן כמה רע לו – באמת רע לו. אבל אנחנו, רוב ככל העם היושב בציון, משתדלים לראות את הטובה שהקב"ה עושה עימנו, את הכוס שמלאה כבר בהרבה יותר מחצי. נותר לנו רק להתפלל שמתוך הטוב שאנחנו רואים – יעשה עמנו הקב"ה רק טוב, כי אחרי הכל: בדרך שאדם רוצה ללכת – מוליכים אותו.

שבת שלום מאיגוד רבני קהילות.