קובי גדעון, לע"מנתניהו בעצרת הזיכרון: "כשה'אין' בתוכנו מורגש במלוא עוצמתו - נזכור את ה'יש' העצום, כמקור עידוד ונחמה"
ראש הממשלה בנימין נתניהו נשא דברים בעצרת הזיכרון לחללי מערכות ישראל שנערכה היום (שלישי) בבית יד לבנים בירושלים. בטקס נשאו דברים גם יו"ר הכנסת יואל אדלשטיין והרמטכ"ל רב אלוף אביב כוכבי.
נתניהו: "אורו של נר הזיכרון, המועלה היום ברחבי ישראל, מקרין על 364 הימים הנותרים בשנה. יום אחד לעומת 364 – והוא שקול כנגדם. כי בזכות הבנים והבנות, בזכות יקירינו שנפלו, שזכרם צורב את נשמתנו – מובטחים חיינו, מתקיימת מדינתנו. בלעדיהם, אנה היינו באים? והיום אנו מרכינים ראש וחולקים כבוד ל-23,741 חללי מערכות ישראל: יהודים, דרוזים, מוסלמים, נוצרים, בדואים, צ'רקסים.
עליהם נוספים אלפי הקורבנות של פעולות האיבה - כולל ארבעה אזרחים חפים מפשע, שנהרגו בתחילת השבוע מטילי המחבלים בעזה. אנו שולחים את תנחומינו העמוקים למשפחותיהם. כל חלל, כל נופל, פוצע את לבנו. מי כמונו, אחיי ואחיותיי, יכול להעיד על כך. הכאב והגעגוע אינם מרפים. לעתים קרובות אומרים לי קרובי הנופלים: 'אחרי קבלת הבשורה המרה היינו צריכים ללמוד לנשום אוויר מחדש. המחנק בגרון הופיע כל הזמן, יום ולילה'. ובאמת, אין הסבר ברור כיצד אנו יכולים לעמוד מול האובדן! מצד אחד אנו ממשיכים בשגרת חיינו, ומצד שני כמעט אין יום שאיננו מוצפים בו בזיכרונות על זיו פניהם של יקירינו, על חיוך שחייכו, על מלים שאמרו, על דברים שעשו – כאילו הם ממש איתנו. אבל הם אינם איתנו. וכל פעם בהצפת זיכרונות כאלה החלל חוזר ונפער מחדש, ואתו מבליח הכאב הצורב.
אי אפשר שלא לחשוב מה היה קורה ביתרת חייהם, מה היה קבוע ומה היה משתנה, מה היו תורמים למשפחות שהיו מקימים או הקימו, לחברה, למדינה שלנו, ומי יודע? לאנושות. כל כך הרבה שאלות, ומי כמוכם יודע שההתמודדות איננה רק ברגע האיום שלא ניתן בכלל לתאר אותו של קבלת הבשורה, וגם לא בשנה. ההתמודדות היא לכל החיים. אז איך ממשיכים הלאה?
יכול להיות שכל אחד ואחת מכם, מוצא את הדרך הייחודית שלו להתמודד עם השכול, אבל אם יש משהו שמאחד רבים רבים מאתנו, ואולי את כולנו, זו הפנמת השליחות הגדולה שמילאו יקירינו, שנותנת לנו הרבה כוח לעמוד במשא היגון. בזכותם זקף עמנו את קומתו במולדת, אחרי דורות רבים של חולשה והשפלה. לפני 75 שנים היינו אבק אדם. היום אנחנו כוח עולמי עולה, ומאז התחייה הלאומית בארצנו – כל דור עומד איתן מול מבקשי רעתנו. איננו ששים אלי קרב, אך אנו יודעים שנכונות ההקרבה היא הערובה לגורלנו.
השנה אנו מציינים 50 שנה לפרוץ מלחמת ההתשה. בני דורי ואני השתתפנו בה. יש מי שמכנה אותה 'המלחמה הנשכחת', אבל אני זוכר אותה היטב. כשהתגייסתי לצה"ל אחרי מלחמת ששת הימים, ועשיתי טירונות בצנחנים, אמרתי כמו חבריי ש"אנחנו החמצנו", ככה אמרנו: "החמצנו את המלחמה". והמפקדים שלנו, מ"כים בני 21, למודי הקרבות אמרו לנו: 'חכו, זה עוד יבוא'. הם אמרו את זה כמו שהאדם יודע שתבוא רעה, שהיא שונה ממה שאנחנו חושבים. ובאמת, תוך זמן קצר באו אתגרים חדשים. ההפגזות הארטילריות לשטחנו, חדירות המחבלים, הן באו - אבל הן לא החלישו את רוחנו. עמדנו בהן, והשבנו מלחמה-שערה.
תגובות
0נא שימרו על שפה נקייה אשר מכבדת אתכם















