נתניהו ביד ושם: "בניגוד למה שהיה בשואה, אנו מגבשים בריתות נגד משטר עריצות שמאיים עלינו"

העצרת הממלכתית בפתיחת יום הזיכרון לשואה ולגבורה נערכה כמידי שנה בכיכר גטו ורשה ב"יד ושם" בירושלים. הטקס השנה נערך בסימן  "המלחמה בתוך המלחמה - מאבק ההישרדות של היהודים והקהילות היהודיות תחת שלטון הנאצים בזמן השואה".

במהלך הטקס המרגש, נשאו דברים נשיא המדינה ריבלין וראש הממשלה נתניהו. את אבוקת הזיכרון בעצרת העלה יו"ר הנהלת "יד ושם", אבנר שלו, ונציגת הניצולים הייתה שורדת השואה ציפורה גרנט. בנוסף, הועלו שש משואות של שורדי שואה, אותן הדליקו: בלה איזנמן, שאול לובוביץ, פאני בן עמי, מנחם הברמן, שרה שפירא ויהודה מימון.

ראש הממשלה בנימין נתניהו: "כשהאדם כותב על השואה, הוא לא כותב את המילים. הוא נלחם במילים. כי אין מילים לתאר את מה שהקורבנות הרגישו – כאשר המוות היה הנורמה, והחיים היו נס". כך כתב ניצול השואה, אלי ויזל זיכרונו לברכה, שספריו מבטאים את ניצחון הרוח האנושית על פני מעמקי הרוע. לכתוב על השואה, לספר על השואה, לתאר את השואה - הכל צריך להיעשות בחרדת קודש. ועוד מעט נשמע בחרדת קודש את הסיפורים המרטיטים והמדהימים של גיבורי השואה - השורדים, הניצולים - שידליקו את אבוקות הזיכרון.

רעייתי ואני נפגשנו עמכם אתמול בלשכתי. חלקכם הגעתם עם הנכדים - חיילים וחיילות של צה"ל במדים. האזנו לכם בהתרגשות עמוקה, בדמעות. הייתם ילדים - וילדותכם נגזלה מכם באכזריות אין קץ. נמלטתם כחיות נרדפות מקלגסי הצורר. כשנחלצתם מן התופת של המחנות - מצאתם מחסה בתעלות ביוב, בדירי חזירים, בשדות קפואים משלג. במסכת הייסורים הנוראה שנכפתה עליכם - גיליתם כוחות נפש שלא יאמנו.

בלה אייזנמן מפולין שרדה את מדורי הגיהנום באושוויץ. 'איפה אמא?', היא שאלה יום-יום במחנה. יום אחד - היא זוכרת - מישהו הצביע על עשן הארובה, ואמר לה: 'אמא שלך שם, בעשן הארובה'.

שאול לובוביץ מבלארוס סיפר על קרוב שלו, ילד קטן. בני המשפחה הצטופפו בבור מסתור ושמעו את קולות המחפשים. הם נאלצו לחנוק למוות את הילד כדי שלא יצעק ויסגיר אותם.

פאני בן עמי מצרפת, רק בת 13, הבריחה ילדים יהודים לשווייץ. ואז, אחרי מסע תלאות אין קץ, כשפאני סוף-סוף עברה את הגבול לשווייץ, התברר לה שאחת הילדות - פעוטה בת שלוש - נותרה מאחור בשטח המפורז בין שתי המדינות. פאני הסתובבה, חזרה אליה, ואספה אותה אל חיקה, ותחת מטר-כדורים שנורה לעברה, היא רצה עם הילדה בזיג-זג והגיעה איתה לחוף המבטחים בצד השוויצרי של הגבול. מלאך מושיע - בת 13.

יהודה מימון, שהוריו נרצחו, הצטרף למחתרת בקרקוב, והשתתף בהתקפה הנועזת על חיילים וקצינים נאצים. יהודה אמר לנו: 'עשינו זאת למען שלוש שורות בהיסטוריה. כדי שיידעו שלא הלכנו כצאן לטבח'. הסיפורים של ציפורה גרנאט, שרה שפירא ומנחם הברמן העבירו בנו צמרמורת. כולכם גיבורים אמתיים.

מנחם מצ'כוסלובקיה, אף הוא ניצול אושוויץ, סיכם לכולם במשפט קולע אחד: 'כאן, בבית, בישראל - אני יודע שניצחתי את הרוצחים בגדול. ניצחתי בענק'. הניצחון הזה אינו מובן מאליו. הוא דרש תעצומות רוח ונחישות מעשה מופלאים. כראש ממשלת ישראל, אני חש בגודל הניצחון הזה - הניצחון של עמנו - בכל ביקור באתרי הרדיפות וההשמדה. בשנתיים האחרונות ביקרתי עם רעייתי במקומות שבהם היו יהודים טרף לרוצחים.

בבודפשט התייחדנו עם זכר הקורבנות שהוטבעו במי הדנובה. הם מונצחים ב'אנדרטת הנעליים' המטלטלת, על גדות הנהר, כעדות אילמת לזוועה. בסלוניקי, שכמעט כל יהודיה הוכחדו, הסרנו את הלוט מעל שלט שמבשר על הקמת מוזיאון השואה.

בפונאר, ליד וילנה, חלקנו כבוד לרבבות מיהודי ליטא, שנורו ושהושלכו אל בורות המוות. בפאריס בטקס מרגש בתחנת הרכבת שממנה הושלכו ונשלחו היהודים למחנות ההשמדה 75 שנים קודם לכם היינו יחד כמה מן השורדים. ובוורשה, לפני חודשיים, הנחנו זר באנדרטת הזיכרון למורדי גטו ורשה ונספי השואה. בכל המקומות הללו, דמי אחינו ואחיותינו זועקים מן האדמה. ניצבתי בהם בראש מורכן - אבל בקומה זקופה. חשתי כאב עצום על האסון הנורא שפקד אותנו, ובד בבד הרגשתי גאווה אדירה לייצג את העם שלנו, שקם לו מן האפר במדינתנו העצמאית.

ישראל זוכה היום להערכה חסרת תקדים, ואינני מגזים כשאני אומר לכם, להערצה חסרת תקדים- ממש באותן מדינות שאדמתן ספוגה בדמי אחינו ואחיותינו, ושבהן היינו אבק אדם. בגלות, חולשתנו התהומית הפקירה אותנו לגורלנו. במולדת, העוצמה שבנינו הופכת אותנו לכוח עולמי עולה. רבים מאוד רוצים בקרבתנו. ולכן בעומדי כאן, ליד בקעת הקהילות החרבות, אני נפעם כל פעם מחדש מנס התקומה.

אך למרות זאת - התקומה אף פעם איננה סוף פסוק. אנו גאים בהישגים שהשגנו, אבל איננו מתעלמים מן הסכנות שאורבות לנו. אין סתירה בין שני הדברים. גם המעצמות הגדולות ביותר ערות לסכנות שמאיימות עליהן, והן נערכות להדוף אותן. אין כאן שאלה של הפחדה מלאכותית. המודעות לסכנה - היא תנאי לחיים.

אנו חיים היום בפרדוקס, ההערצה ברחבי העולם למדינת היהודים מלווה בחוגים מסוימים בהתגברות של שנאת יהודים. הימין הקיצוני, השמאל הקיצוני, והאיסלאם הקיצוני מסכימים רק על דבר אחד - על שנאת היהודים. שנאה זו באה לידי ביטוי בהתקפות נתעבות על מתפללים בבתי-כנסת - כפי שקרה לפני ימים אחדים בסן-דייגו וקודם לכן בפיטסבורג, בחילול בתי-קברות יהודיים, ובפרסום קריקטורות ומאמרים נוטפי-שנאה ליהודים ולישראל - אפילו בעיתונים שנחשבים מכובדים. לא מדובר בביקורת לגיטימית על ישראל, לא הייתי מתעכב על כך אם היה מדובר בזה, אלא בשטנה שיטתית, ארסית ושקרית - שמערערת ללא הפסק על הלגיטימיות של מדינת-הלאום היהודית, ושלה בלבד. זוהי צביעות בלתי נסבלת שאסור להשלים איתה.

לסכנה שנובעת משנאת היהודים במערב, מצטרפת סכנה גדולה יותר ממזרח. איראן משגרת לעברנו - השכם והערב - איומי השמדה. איננו מתעלמים מאיומים אלה, אבל איננו נרתעים מהם. היו שנים בהן נאבקנו לבדנו, מול העולם כולו, בהסכם הגרעין המסוכן עם איראן. אבל ההתעקשות שלנו נשאה פרי. אנו מעריכים מאוד את העמדה הנחושה של הנשיא טראמפ, שפרש מהסכם הגרעין, הטיל סנקציות כבדות על איראן, ולפני ימים אחדים הכריז על משמרות המהפכה - כעל ארגון טרור. מול איראן, המדיניות שלנו ברורה: בשדה הצבאי - בלימה תקיפה של ניסיונות איראן להתבסס צבאית ליד גבולותינו. ובשדה המדיני - לחץ, לחץ, ועוד לחץ. מול איומי השמדה ישראל לא תושיט את צווארה לשחיטה. בניגוד למה שהיה בזמן השואה, אנו מסוגלים ונחושים להגן על עצמנו בכוחות עצמנו. צה"ל חזק, מן הצבאות החזקים בעולם, והוא יכול לאויבינו.

ושוב, בניגוד למה שהיה בשואה, אנו מגבשים בריתות נגד משטר עריצות שמאיים עלינו, על מדינות רבות באזורנו, על נתיבי השיט הבינלאומיים ועל שלום העולם כולו. למבקשי נפשנו, אני אומר דווקא במקום הזה: חזרנו לבמת ההיסטוריה. חזרנו לקדמת הבמה. ניצחנו את צוררינו בעבר, ובעזרת השם ננצח גם אתכם.

מכובדיי, היום יותר מתמיד, מהדהדים בי דברים שהשמיע אבי - פרופ' בנציון נתניהו ז"ל - לפני תשע שנים, כאן בירושלים, ביום הולדתו ה-100. אבי עבר את שתי מלחמות העולם, ופעל רבות למען הציונות. הוא היה היסטוריון שהכיר היטב את אלפי שנות קיומנו. ממרום גילו המופלג הוא אמר: "עם ישראל מראה לעולם כיצד צריכה אומה להתנהג כשהיא עומדת בפני סכנת קיום. להביט עין בעין בפני הסכנה, לשקול בשלוות רוח מה יש לעשות ומה אפשר לעשות. יש לי אמונה בלתי-מסויגת, כך אמר, שעמנו יהדוף את הסכנה המאיימת על קיומו".

קיבלתי מידיך, אבא, את צו השליחות. קיבלנו כולנו מאבותינו ומאבות הציונות אותו צו שליחות. והצו הזה מסתכם בשלוש מילים: לעולם לא עוד".

נשיא המדינה ראובן ריבלין: "אחיי ואחיותיי. שורדי השואה. זלמן גראדובסקי נולד בפולין ב-1910. בדצמבר 1942 הוא נשלח עם אשתו ומשפחתו לאושוויץ-בירקנאו. עם הגיעם נלקחו כל בני המשפחה להשמדה, ואילו הוא שובץ במשימה הנוראה כזונדרקומנדו, במשרפה 4 שבבירקנאו. זלמן, אברך ציוני, ביתריסט, ממנהיגי המרד של הזונדרקומנדו, התעטף בטלית בסוף כל יום, ואמר קדיש לזכר הקורבנות שנשרפו לאפר באותו יום. בלב הגיהנום הזה כתב זלמן יומן, אותו ייעד לדורות הבאים. את יומנו, שרק חלקים ממנו שרדו, הטמין זלמן בין שרידיה של משרפה מספר שלש, שם התגלה לאחר המלחמה. וכך כתב אלינו משם, ואני מצטט: "בוא אלי, אתה, אזרח העולם החופשי, אתה, שהמוסר האנושי והחוק ערבים לקיומך ולביטחונך. בוא ואספר לך איך רמסו פושעים מודרניים ורוצחים שפלים את מוסר החיים ואת חוקי הקיום השחיתו... קום ידידי, צא מן הארמונות החמימים והשלווים שבהם אתה חוסה, אזור אומץ והתלווה אלי בסיורי על פני יבשת אירופה, שם פרש השטן את שלטונו. בוא אספר לך ואוכיח בעובדות, כיצד השמיד הגזע העליון והמתורבת, עם חלש וחסר מגן, עם שלא הוכשר לפשע, את העם היהודי. היפרד מידידיך ומכריך, כי אחרי ראותך מעשי הזוועה הסדיסטים של עם השדים התרבותי כביכול, ודאי תרצה למחוק את שמך ממשפחת האדם. או אז תתחרט כי ראית אור עולם... תבקש נחמה בין חיות השדה האכזריות..." כך כתב, זלמן, בטרם התבצרו אנשי הזונדרקומנדו, במשרפות, ומרדו חסרי כח, בחיה האנושית. שמונים שנים חלפו מאז פרצה אותה מלחמה, בה תוכננה ובוצעה ההשמדה השיטתית והמחושבת של ששת מיליון אחינו ואחיותינו. באירופה של שנות השלושים, רבים הרגישו את הקרקע בוערת, את הסכנה קרבה. "אתה מאמין שהדמוקרטיה תנצח?" – שאלה אתי הילסום, נערה יהודיה מהולנד, כשעוד אפשר היה לברוח. אתי נרצחה באושוויץ ב-1943, אך שאלתה נותרה עימנו.

עם תום מלחמת העולם השנייה, בנתה את עצמה אירופה, במיוחד המערבית, כאירופה חדשה. תשליל של אירופה הישנה. אירופה החדשה ראתה את עצמה כמגדלור של דמוקרטיה וליברליות. הקהילה האירופית, שרטטה בפני העולם כולו, אופק של גבולות פתוחים, של שיתוף פעולה, של זכויות אדם ואזרח. אלא שהיום, שמונים שנה מפרוץ מלחמת העולם השנייה, עלינו להישיר מבט למציאות העדכנית. אירופה היום, כמו חלקים בעולם כולו, שוב משנה את פניה. אירופה היום, שבה להיות רדופה על ידי רוחות הרפאים של העבר. תפיסות של עליונות, טהרנות לאומנית, שנאת זרים, אנטישמיות בוטה ועכורה, משמאל ומימין, מרחפת על פני אירופה. חשוב להבהיר: איננו בשנות השלושים. איננו עומדים על סיפה של שואה שניה, או כל דבר שמתקרב לזה. אבל אי אפשר להתעלם מהאנטישמיות החדשה-ישנה ששבה להרים ראש, כשהיא מתודלקת מגלי הגירה, ממשברים כלכליים, ומאכזבה מן הממסד הפוליטי. מין הימין ועד לשמאל הקיצוני, האנטישמיות מחלחלת ללב ההנהגה האירופית. בתוך כך, אנו עדים לכמות שיא של מתקפות אנטישמיות בבריטניה ובצרפת; שליש מיהודי אירופה, מצהירים על כך שהם נמנעים מאירועים יהודיים מחשש לחייהם; יש עלייה דרמטית בפשעי שנאה נגד יהודים, בארצות הברית, ושוב, רק בשבת האחרונה, ביום האחרון של חג הפסח; ובמזרח ומערב אירופה אנחנו רואים כיצד תנועות ורעיונות אנטישמיים וגזעניים חוזרים לתחיה ואף מוצאים את מקומם בממשלה ובפרלמנט.

מכובדי. אני לא חושש לנו, למדינת ישראל. העם היהודי שוב לא חלש, הוא לא חסר מגן. מדינת ישראל היא לא רק דמוקרטיה יציבה, אנחנו גם מלאי עוצמה. עוצמה צבאית, מדינית וכלכלית. לעולם נגן על עצמנו בעצמנו, על מדינת ישראל, ונהיה מחויבים לשלומן וביטחונן של הקהילות היהודיות בתפוצות. לצד זה, בעולם כזה - של התעוררות שמאל וימין קיצוני, ופונדמנטליזם אסלאמי, בעלי תפיסות אנטישמיות וגזעניות קשות - בעולם כזה אני מאמין שהמסר שמעבירה מדינת ישראל צריך להיות ברור וחד. לכל מדינה וחברה הזכות הלגיטימית ואף החובה לבחור את מדיניותה ולשמור על זהותה. לא כל מפלגת ימין אירופאית שמאמינה בצורך לרסן הגירה או לשמור על אופייה הייחודי היא אנטישמית או גזענית. ואולם,

כוחות פוליטיים שאנטישמיות וגזענות היא חלק משפתם, מורשתם ורוחם - לעולם אסור שיהיו בעלי בריתנו. בין אם האנטישמיות והגזענות מתחפשות לשיח על הגירה מימין, או לשיח על זכויות אדם משמאל, עלינו להוקיע אותן בכל מקום. היום אין כבר צורך "לשכנע" שאותן מילים מכובסות של שמאל קיצוני אנטי ציוני, לפיו, הדרך היחידה של ישראל להתקיים היא להפסיק להתקיים כמדינה יהודית, הן מופע של אנטישמיות. יותר ויותר גורמים ובעלי בריתנו בעולם רואים ומבינים את זה. אין דבר כזה לאהוב את ישראל ולשנוא יהודים, כפי שאין דבר כזה לאהוב את היהודים ולשנוא את ישראל. הבלוף נחשף והמסכות נקרעו. בעקבות התחזקות כוחות נאו-פשיסטים ואנטי-ישראלים קיצוניים, אנו עלולים למצוא עצמנו במצב שבו בנות ברית חשובות שלנו באירופה יונהגו על ידי ממשלות בהן ישבו גורמים אנטישמיים, או חלילה, אף יונהגו על ידי מנהיגים אנטישמיים. במציאות כזאת במיוחד המסר של מדינת ישראל חייב להיות ברור וחד משמעי. שום אינטרס או שיקולים של ריאל פוליטיק, לא יצדיקו ברית קלון עם קבוצות וגורמים גזעניים, שלא מכירים בעברם ובאחריותם לפשעי השואה.

אם אנחנו לא נדע להיות ברורים וחד משמעיים, כיצד נוכל לדרוש מאומות העולם לשאת באחריות ולחנך את הדור הצעיר שלהם לזיכרון השואה ולקחיה? בעקבות התגברות הקולות האנטישמיים, פניתי באחרונה למנהיגים ברחבי העולם כדי להזמין אותם לועידה בינלאומית שתתקיים כאן ביד ושם בחודש ינואר הקרוב, במלאות 75 שנים לשיחרור מחנה אושוויץ. כאן בירושלים, יחד עם נשיאים וראשי מדינות, נשלב ידיים במאבק הבלתי מתפשר באנטישמיות, בגזענות ובהכחשת שואה.     

מכובדי, אנטישמיות מכל סוגיה, גזענות ושנאת האחר, מנוגדים לחלוטין לערכים, לעקרונות ולרוח שמדינת ישראל נוסדה על בסיסם. איננו שוכחים. ואיננו סולחים. העבר שלנו חייב להיות הבסיס לערכים שלנו, למעשים שלנו, ולבריתות שאנו עושים. זו ההיסטוריה והמורשת שלנו, זו גם הבשורה הגדולה של העם היהודי לעולם כולו: חביב אדם שנברא בצלם. חביבין ישראל שנקראו בנים למקום. אין סתירה בין האהבה לעם, בין אהבתנו ומחויבותנו לעמנו, לבין מחויבותנו לאהבת האדם. חביבין ישראל, חביב אדם שנברא בצלם. זה איננו רק הלקח שלמדנו מההיסטוריה הכאובה שלנו, זה גם שורש השורשים של תורת ישראל ומורשת ישראל. זוהי האמת היהודית, האנושית, היסודית ביותר. וזה גם המזור היחיד לחיה הנוראה שבאדם. החיה אותה תיעד זלמן גראדובסקי ביומניו, מלב גיהנום המשרפות.

אחיותיי ואחיי. שורדי השואה. בכ"ח באייר תש"ד, 1944 נולדה בסלובקיה תינוקת יהודייה. הלידה, התרחשה שבוע לפני חג השבועות, והוריה של התינוקת קראו לה רות. רותי. ארבעה חודשים מאוחר יותר, בחג הסוכות, נשלחה רותי עם אימה ואחיותיה, לאושוויץ-בירנקנאו. כשנזירות ביקשו מאימה לתת להן אותה וכך להציל את חייה, האם סירבה. "אם אני אחיה היא תחיה", "אם אני אמות - גם היא תמות". כך אמרה. רותי התינוקת עברה עם אימה את הסלקציה. הנאצים קעקעו על ידה הזעירה מספר: A 2007038. בחודשים הבאים שרדה רותי כשהיא עטופה במטפחת ראש, מתחת לחולצת האסיר של אימה. רותי לוי שרדה. היא שוחררה יחד עם אימה ב-27 בינואר 1945, בגיל שמונה חודשים. הם עלו לארץ, לעכו. רותי למדה בבית ספר. היא התחתנה. היא הקימה משפחה. יש לה ילדים נכדים ונינים. לצערי, רותי לא יכולה להיות כאן אתנו אבל היא צופה בנו עכשיו עם משפחתה. ניצולי ושורדי השואה, כל אחת ואחד מכם הוא נס. סמל לצמיחה של החיים מתוך המוות, לתקווה ולאמונה בחיים ובנצח ישראל, שלנצח יפעמו בנו. יהי זכרם של אחינו ואחיותינו, נצור בלב עמנו מדור לדור, ותהא נשמתם צרורה בצרור החיים".