פרסום ראשון: עורכי דין פנו ליועמ"ש לקבל הסכמתו להגשת קובלנה פלילית נגד עיתון "הארץ" וכותביו - 0404
פרסום ראשון: עורכי דין פנו ליועמ"ש לקבל הסכמתו להגשת קובלנה פלילית נגד עיתון "הארץ" וכותביו איציק הררי, דוברות הכנסת

פרסום ראשון: עורכי דין פנו ליועמ"ש לקבל הסכמתו להגשת קובלנה פלילית נגד עיתון "הארץ" וכותביו

שלושה עורכי דין פנו במכתב ליועץ המשפטי לממשלה, ד"ר אביחי מנדלבליט, בבקשה כי יפעיל סמכותו, על פי החוק, להגשת כתב אישום בגין לשון הרע או למתן הסכמתו להגשת קובלנה פלילית נגד עיתון "הארץ" וכמה מכותביו. העתקים מהמכתב נשלחו לנשיא המדינה, לראש הממשלה ולשרת המשפטים.

במכתבם למנדלבליט כתבו עו"ד (סא"ל) אייל פלטק, עו"ד (רס"ל) איתמר ברקאי ועו"ד (סרן) יעל תותחני: "בחוק איסור לשון הרע, ה'תשכ"ה – 1965 נקבע, כי מקום בו פורסם לשון הרע על הציבור, "לא יוגש כתב אישום בשל עבירה לפי סעיף זה אלא על ידי היועץ המשפטי לממשלה או בהסכמתו". כלומר, בסמכותו של היועץ המשפטי לממשלה לקבוע אחת משתיים: פתיחת חקירה פלילית והגשת כתב אישום כנגד מפרסם לשון הרע על הציבור באמצעות הפרקליטות, או לחלופין, מתן הסכמתו להגשת קובלנה פלילית פרטית כנגד המפרסם באמצעות אחד מנפגעי הפרסום.

יצוין, כי מכתבנו זה עוסק בעיתון "הארץ" ובמאמרים המתפרסמים בו מפעם לפעם והעולים כדי לשון הרע, לטעמנו.

כך למשל, ביום 12/04/17 התפרסם במהדורת האינטרנט של עיתון "הארץ" מאמר שכותרתו "מסוכנים יותר מחיזבאללה", אשר נכתב על ידי מר יוסי קליין. המאמר, אשר מציג את ציבור האנשים הנמנים על המגזר הדתי לאומי, כמסוכנים יותר מהחיזבאללה, פתח במילים אלו:

"הדתיים הלאומיים מסוכנים. מסוכנים יותר מהחיזבאללה, יותר מנהגים דורסים וילדות עם מספריים. את הערבים אפשר להרוג, אותם לא".

בהמשך, מתואר כיצד חובשי הכיפות הסרוגות משתלטים אט אט על מערכות החינוך, הצבא והמשפט; גזענים ואנשי ריב ומדון אשר "השקר הוא אצלם דרך חיים, הרמאות היא עקרון"; ובסוף מסיים בכך, כי אין טעם לדיאלוג בין יהודי חובש כיפה סרוגה לבין מי שאינו כזה.

דוגמא נוספת, מני רבות, היא מאמרו של קובי ניב מיום 15/06/17, שכותרתו "תמותו אתם, תמותו". במאמרו זה, השווה מר ניב בין חיילי צה"ל לבין הנאצים ימ"ש וכתב:

"ילדה אחת שלנו, שניסתה לדקור חייל שלכם במברג, במברג, אתם יורים בה כמו בכלב שוטה, כמו שהחיילים של אייכמן ירו בילדים שלכם…"

מר ניב כמובן התייחס במאמרו לאותו ארוע טרור, בו מחבלת ניסתה לרצוח חייל צה"ל ונוטרלה. הוא מסיים את מאמרו במילים "תמותו אתם, תמותו", אותן הוא מפנה אל חיילי צה"ל.

ביום 14/04/16 פרסם מר גדעון לוי מאמר שכותרתו "אחרי, לרצח". במאמר זה מגולל מר לוי, כיצד חיילי צה"ל נקראים להרוג ילדים פלסטינים. וכך הוא כתב: "חיילי צה"ל נקראים להרוג ילדים פלסטינים. הירגו, חיילים, הירגו. שום רע לא יאונה לכם אם תרטשו את גופו של נער פלסטיני במנוסתו בשלושה כדורים מטווח קצר — מפקדיכם ויאיר לפיד יריעו לכם. ירו במיידי אבנים, בלא חשש, ירו בכל אחד שנחשד, ובלבד שיהיה פלסטיני. ואל תבינו שלא כהלכה: ירו על מנת להרוג. לא לעצור, לא לפצוע, להרוג. הפקודה המיתולוגית "אחרי" במשמעותה החדשה: אחרי, להרג ילדים; אחרי, לרצח. זהו אתוס הגבורה של צה"ל 2016."

אנו מבקשים, כי כב' היועץ המשפטי לממשלה, הד"ר מנדלבליט, יעשה שימוש בסמכותו כמפורט לעיל ויורה על הגשת כתב אישום או לחלופין, יתן את הסכמתו להגשת קובלנה פלילית פרטית, כנגד העיתונאים מר יוסי קליין, מר קובי ניב, מר גדעון לוי; עורך אתר "הארץ" מר אייל גיל; עורך הדעות מר אלון עידן; וכנגד עיתון "הארץ" בגין פרסום לשון הרע על הציבור.

להלן, יפורטו בתמצית עיקרי המסד המשפטי והראייתי הרלוונטי לענייננו. ראשית, יש לציין כי האבחנה העיקרית בין העבירה הפלילית לפי חוק איסור לשון הרע לבין העוולה האזרחית של פרסום לשון הרע (סעיף 7 לחוק) היא היסוד הנפשי הנדרש. מדובר בעבירת מטרה לפיה, נדרש להוכיח כי הפרסום היה "בכוונה לפגוע" בזולת. דרישת ה"כוונה לפגוע" בחוק איסור לשון הרע אינה מחייבת שהפרסום ייעשה רק מתוך כוונה אחת ויחידה לפגוע. לפיכך, גם כאשר משתמעות מן הפרסום מספר כוונות – כוונה פוגענית ובצדה כוונה לגיטימית ("לדוגמא, כתבה עיתונאית, המספקת מידע לגיטימי לציבור, אך עושה זאת בדרך עולבת ופוגענית, למשל, מכנה את מושאי הכתבה בשמות גנאי, שאינם בעלי אופי סאטירי") – עשוי הפרסום להיחשב לפרסום שנעשה "בכוונה לפגוע".

כפי שקבע בית המשפט העליון ברע"פ 01/9818 ,ע"פ 02/8295 שמעון ביטון ואח' נ' ציון סולטן, (פרסום נבו): "גישה לפיה רק פרסום שנעשה מתוך כוונה בודדת לפגוע ייתפס בגדר העבירה, תיכשל במימוש תכליות העבירה: היא לא תתפוס, למשל, מפרסמים, אשר נוסף על רצונם לפגוע, חפצים גם בהעשרת קופתם ממכירת הפרסום הפוגע; או פרסומים הכורכים דיווחי-אמת בדיווחי-שקר, שמטרתם לפגוע (ראו פרשת נעים). הכוונה לפגוע, אם כן, יכולה להיות אחת מתוך כמה כוונות שלשמן בוצע הפרסום, ועדיין לקיים את היסוד הנפשי הנדרש בעבירת לשון הרע. מצאנו, אפוא, שהכוונה לפגוע יכולה, עקרונית, להילמד מתוכן הפרסום עצמו. לשם כך אין הכרח שהפרסום ייועד כולו לפגיעה בלבד. אפשר שתהיינה לו תכליות נוספות. מקום שמן הפרסום עצמו נלמד קיומה של כוונה לפגוע מעבר לספק סביר – די בכך כדי לבסס את דרישת היסוד הנפשי. אם לא די בפרסום עצמו, יהיה על המאשים (או הקובל) להביא חומר ראיות נוסף, ככל הדרוש לביסוס הכוונה לפגוע ברמת ההוכחה הנדרשת בפלילים".

שנית, בפן העובדתי של הדברים, יש לציין כי מר קליין מזכיר את הדת היהודית ואמונתם של חובשי הכיפה הסרוגה בבוז ובהקשרים שליליים: "הלאומיות הדתית שלהם היא לאומנות קיצונית, עטופה ביראת שמים חסודה", "הם קוראים לעצמם בשם "ציונות דתית", נוטפי שמן זך, סוכר ודבש. זה השכפ"ץ שלהם. בחסותו הם עושים מעשים מגונים כשעיניהם מתגלגלות השמיימה. "את הדמוקרטיה וזכויות האדם הם העבירו גיור כהלכה". "מדובר בסיקריים שמוכנים להקריב אותי כי כך ציווה עליהם אלוהים בחלום." "האם יש טעם לדיאלוג? לא. כבר מאוחר מדי. זה היה אפשרי, לו היתה הלאומיות שלהם נפרדת מהיהדות שלהם".

מר קובי ניב, משווה בין חיילי צה"ל אשר פתחו באש לעבר מחבלת שניסתה לרצוח חייל צה"ל לבין קלגסי הרייך השלישי: "אתם יורים בה כמו בכלב שוטה, כמו שהחיילים של אייכמן ירו בילדים שלכם".

מר גדעון לוי טוען כי חיילי צה"ל הורגים ילדים פלסטינים ולו רק מפני שהם פלסטינים: "חיילי צה"ל נקראים להרוג ילדים פלסטינים. הירגו, חיילים, הירגו. שום רע לא יאונה לכם אם תרטשו את גופו של נער פלסטיני במנוסתו בשלושה כדורים מטווח קצר — מפקדיכם ויאיר לפיד יריעו לכם. ירו במיידי אבנים, בלא חשש, ירו בכל אחד שנחשד, ובלבד שיהיה פלסטיני."

שלישית, מעיון בתגובות למאמרים, ניתן להגיע למסקנה הכרחית אחת ויחידה: הפרסום השפיל, ביזה ושם את ציבור הדתיים-לאומיים ואת חיילי צה"ל כמטרה לקלס ולשנאה.

עורכי הדין הוסיפו במכתבם דוגמאות לטוקבקים קשים שפורסמו בתגובה למאמרים אלה, שיש בהם לכאורה הסתה ולשון הרע.

מעורכי הדין תותחני, פלטק וברקאי נמסר לחדשות 0404: "מזה שנים רבות שעיתון "הארץ" משמש כשופרו של השמאל הקיצוני בישראל, מכפיש  את מדינת ישראל בעולם, את אזרחיה וחייליה ומסית כנגד ציבורים שלמים באצטלה של "חופש הביטוי". נדמה שעם השנים ראו במערכת עיתון "הארץ" כי טוב, וכי התנהלותם החתרנית אינה זוכה למענה ראוי משלטונות החוק בישראל, ולכן חשו בנוח לעבור מהשמצות, הכפשות ולשון הרע, להסתה פרועה של ממש כנגד כל מי שאינו בדעתם הקיצונית, עד כדי יצירת סיכון ממשי לחייהם של ציבורים שלמים בהם קוראים לפגיעה של ממש, ללא כל בושה או חשש מאימת החוק. הגיע הזמן שהגורמים המוסמכים ורשויות החוק יתעוררו, יבינו שגם לחופש הביטוי יש גבולות ברורים, וברגע שאלו נחצים פעם אחר פעם, בצורה כל כך בוטה ומסוכנת, יש לפעול למיצוי הדין עם אותם מסיתים".