נתניהו בטקס האזכרה בהר הרצל: "עץ החיים של עמנו יונק מלשד גופם ונשמתם הגדולה"

ראש הממשלה בנימין נתניהו השתתף בטקס האזכרה הממלכתי לחללי מערכות ישראל שמקום קבורתם לא נודע, בהר הרצל.

נתניהו: "ביום הקשה הזה, אני וכל אזרחי ישראל ניצבים לצדכם באחווה עמוקה. כאבכם, כאבנו. יגונכם, יגוננו. ואני יודע, זה יגון כפול ומכופל, כיוון שנלווית אליו הזעקה - אייכה, היכן הם יקירינו? היכן אלו שמסרו את נפשם על הגנת המולדת ביבשה, באוויר ובים? כל קבר חדש שנחצב בהר הזה או בכל בית עלמין צבאי אחר, פירושו משפחה שחרב עליה עולמה. כל קבר חדש הוא פצע בלב העם.

אבל יש גם מקרים יוצאי דופן. כשאנו מוצאים חלל שבמשך שנים לא ידענו את מקום קבורתו, וכשאנו מביאים אותו לקבר ישראל - אנו סוגרים מעגל. הכאב עודנו קיים, האובדן עדיין מייסר, אבל היכולת לאפשר מנוחה אחרונה לנופל בחיק אדמתנו, היא הקלה שמסירה את נטל התעלומה ואת נטל אי הוודאות.

גם אני, כמו נשיא המדינה, התרגשתי כששמעתי על איתור וזיהוי של ליפקה שפר, על הבאתה לקבורה, בת יד מרדכי, והתרגשתי מאוד שמבצע 'יקיר הים' הסתיים בהצלחה. מדובר במציאת שרידי גופתו של טייס חיל האוויר, יקיר נווה ז"ל, שנספה בתאונת אימונים מעל לכנרת ב-1962. אנחנו לא ויתרנו ובמאמץ גדול מאוד אותרו שרידיו בתוך מימי האגם. שנים של חיפושים קדחתניים נשאו פרי. פרחי טייס צעירים שמוכשרים כטייסים, מתחנכים על המורשת של השליחות של יקיר, וחלקם ניצבו יחד עם בני משפחתו סביב קברו הטרי בהלוויה צבאית והצדיעו לו בגאווה.

איננו מוותרים אף פעם. גם אם המשימה הקדושה הזאת לוקחת עשרות שנים, 70 שנים, ערך הרעות מחייב אותנו להמשיך לפעול בלא לאות לטובת אחינו ואחיותינו לנשק - יהודים, דרוזים, נוצרים, מוסלמים, בדואים וצ'רקסים. על הערך היסודי הזה אני וחבריי לנשק בסיירת מטכ"ל התחנכנו מן היום הראשון שלנו בצה"ל - לא משאירים חיילים מאחור. חוויתי זאת פעמים רבות במבצעים נועזים בתוך גבולות ישראל ומעבר לגבולותינו.

אחד מחבריי הקרובים, חיים יונה ז"ל, בן קיבוץ יחיעם, נהרג במבצע שקיימנו במלחמת ההתשה. תוך כדי חציית תעלת סואץ נפתחה עלינו אש עזה מן הצד המצרי. חיים, שהיה בסירה הראשונה, נורה למוות ונפל למימי התעלה. חיפשנו אותו כל אותו הלילה ובלילה שלאחריו, אך לשווא. רק כעבור למעלה משבוע החזירו המצרים את גופתו לישראל. אני זוכר את זה כאחד השבועות הארוכים בחיי, הרגשתי בתוכי את עומק המחויבות להשיב את חיים הביתה. כשהוא הוחזר הביתה והוטמן באדמת הגליל, אמו שלומית, ניצולת שואה, אמרה: 'למרות הכאב הנורא אין בלבי מרירות, כי חיים בני נפל במדי צבא הגנה לישראל ולוחם זקוף קומה שמגן על ארצו'.

משפחות יקרות, יש לנו מחויבות אין סופית להשבת הבנים בכל מקרה שבו קיים הסיכוי לכך. אינני אומר זאת מן השפה ולחוץ. זוהי חובה מוסרית שטבועה בי, באנשי מערכת הביטחון, במפקדים ובחיילים של צה"ל, בעם שלנו. אנו מפקידים על הנושא גורמים מקצועיים חדורי שליחות; אנו מקצים לנושא משאבים רבים מאוד; אנו מסתייעים במדינות זרות ובממשלות אחרות ממש בימים אלה. אנשינו מלקטים בעבודת נמלים כל פיסת מידע על חללי מערכות ישראל שמקום קבורתם לא נודע.

ברשימה הזו אני כולל את כל לוחמינו ממלחמת העצמאות ועד היום - מאלי כהן, שהשבנו את שעונו לאחרונה, ועד נעדרי סולטן יעקוב, זכריה באומל, יהודה כץ, צבי פלדמן; מרון ארד ועד אורון שאול והדר גולדין, שנפלו במבצע צוק איתן. נמשיך ולא נרפה מן הפעילות בתחומים הללו שהשתיקה יפה לה.

מכובדיי, לפני 102 שנים נפל בחולות סיני אבשלום פיינברג, מגיבורי ארגון ניל"י. כעבור 50 שנה נמצאו עצמותיו מתחת לעץ דקל שצמח מגלעיני התמרים שהיו בכיסו. הגלעינים נבטו, הדקל התנשא מעלה. אבשלום עצמו כתב ב-1907, עשור לפני מותו: "ובבוא היום ולא יהיה עוד בגופי עפר ואפר, אז תעלוץ נשמתי. כבר עתה רואה אני מי ומה נהיה אז". אלו מלים נשגבות. עינינו רואות את המציאות אבשלום, שחזית ברוחך - מדינת ישראל חופשית, גאה, חזקה, בארץ ישראל.

דקל אבשלום מסמל את תרומתם הכבירה של הנופלים למען תקומת ישראל. עץ החיים של עמנו יונק מלשד גופם ונשמתם הגדולה. ובלבנו שמור להם מקום של בני אלמוות. יהי זכרם ברוך לעד".