"נשארתי חבול, פצוע ומדמם, מנסה לעמוד בקצב של פעם" - 4 שנים בלי רס"ן יוחאי קלנגל

4 שנים מהאירוע בו נהרגו רס"ן יוחאי (ג'וחא) קלנגל וסמ"ר דור חיים ניני ז''ל במתקפת טילי נ"ט של חיזבאללה, על שיירה צבאית בגזרת הר דב שבגבול לבנון. 

אחיו אמיר קלנגל כתב לו:

לדעת שלעולם לא אוכל יותר להשען אחורה ולהרגיש אותך תומך.
להבין שאיך שלא אסובב את זה אתה לא כאן, לא מקשיב, לא מייעץ לא משתף.
להסתגל לעובדה שהבכי והגעגועים הופכים להיות דיירי קבע ופשוט להשלים עם זה.
להיזכר ברגעים הכי מצחיקים בעולם, בריבים, בצעקות, בטיולים בקראחנות, לפלוט אנחת רווחה ענקית, להשפיל מבט.
לאבד את האמונה.
לקבל אותה חזרה.
שוב לאבד.
ושוב לקבל.
וכך הלאה.
לנסות להסביר בעבודה ש-"לא לא, הכל בסדר, סתם פשוט תקופה כזו, אתם יודעים, יעבור".
לבטל יציאה עם החברים הקרובים כי אין כוח לצאת מהמיטה, אין כוח אפילו לקום ולשתות כוס מים. לצאת החוצה בבהלה, לקחת נשימה עמוקה של אוויר, להרגיש מחנק שמאיים לך על השגרה ולעצור.
לדמוע.
להתגעגע.
להתמוטט.
לאסוף את עצמך חזרה לעולם.
לפתוח אלבום, להציץ בתמונות, לדמיין איך היה היה נראה אז כשהכל היה שלם ואמיתי, ולכאוב בשקט.
לפתוח את המחסן, לסדר את התיק של המילואים שוב ושוב כי הם מזכירים לי אותך, את הלילות בג'נין, בבקעה, באיו"ש ובסופי השבוע שסגרנו יחד על מדים.
לנשום לריאות את הבנות שלו, ולראות את הבנות משחקות יחד איתן ולהתרפק, לעכל ולהתמוטט מגעגוע.
להדליק גפרור, להצית את הלהבה בפק"ל קפה ולעצור רגע.
"7 פעמים כן? שלא יגלוש אחי".
מהדהד בראש.
לפתוח בירה, חצי ליטר גולדסטאר, להניח אותה בעדינות על השולחן, לבהות בתווית, להיזכר בלילה ההוא במעיין, בקור, ליד מדורה קטנה ובירה קרה עם סיגריה ביד.
להיפגש עם חברים שלך, להרגיש אותך חי דרכם, לשמוע אותם, לחפש את הסלנג שלך, את צורת הדיבור, את האור שלך- ולחבק אותם.
תמיד אתה נמצא שם.
רואה.
שומע.
אולי לא באמת, אבל נעים לחשוב שזה המצב.
אבדתי את אלוהים.
אבדתי את השמחה השלמה.
אבדתי את הכוח שמניע אותי.
אבדתי את הדמות לחיקוי שלי.
נשארתי חבול, פצוע ומדמם מנסה לעמוד בקצב של פעם.
להישאר עם אותו החיוך.
אותה האופטימיות.
אותם הפתרונות ואותה החדות שהיתה לי לפני שהלכת.
מקווה שאצליח לבנות את עצמי מחדש, שוב.
בלעדיך במובן הפיזי, איתך במובן הרגשי.
חסר אותך כל רגע,
מתגעגע בלי סוף יא ג'וח,
אחיך.