נתניהו בטקס הלוויתו של משה ארנס ז״ל: "מדינת ישראל נפרדת היום ממנהיג דגול"

ראש הממשלה בנימין נתניהו השתתף בטקס הלוויתו של שר הביטחון ושר החוץ לשעבר משה ארנס ז״ל.

נתניהו: ״מדינת ישראל נפרדת היום ממנהיג דגול – ואני נפרד היום ממורה דרך וחבר אהוב, שנפשי נקשרה בנפשו. לפני כמה שבועות ביקרתי את מישה בביתו, כאן בסביון. לחצתי בחום את ידו, כפי שעשינו אלף פעמים בעבר. בלחיצת היד הזאת, תמיד, היה טמון משהו עמוק ונשגב; משום שמישה היה מהאחרונים שלחצו את ידו של ראש בית"ר – זאב ז'בוטינסקי – לפני פטירתו החטופה בניו יורק, ב-1940. מישה היה אז נער בן 15 עם יד מגובסת, וז'בוטינסקי היה בן 60 אז, הוא שאל אותו: 'מה קרה לך?'. מישה מעולם לא שכח זאת. הוא הבין שעליו לאחוז בידו את מקל השליחות הציונית.

מורשת ז'בוטינסקי מבחינתו הייתה נאמנות חסרת פשרות לארץ-ישראל, התגייסות נמרצת להבטחת תקומת ישראל, ומחויבות איתנה לביצור כוחה של מדינת ישראל. כולכם יודעים זאת. בגלל האמת המזוקקת של האידיאלים האלה, כולנו הערצנו את מישה.

אני רוצה לספר לכם מהזווית האישית שלי, שקשרי דורות מחברים אותי אל מישה. כן, כשביקרתי אותו בפעם האחרונה לחצנו יד, אבל עשינו משהו שלא עשינו בכל 45 השנים שהכרתי אותו - התחבקנו, התחבקנו ארוכות. מישה על ערש דווי, בן 93, מדבר איתי על העתיד, מדבר איתי על העבר. הוא מזכיר לי את הפגישה, את ההיכרות שלו עם אבי.

אבי נסע ללונדון בסוף שנות ה-30 לדבר עם ז'בוטינסקי, הוא היה אז בן 28, לשכנע אותו להעתיק את פעולתו הציונית מבריטניה לארה"ב, בטענה שארה"ב תהיה המעצמה הגדולה בעולם ושם יוכרע המאבק הדיפלומטי למען הציונות - וז'בוטינסקי השתכנע.

זמן קצר אחרי שהם הגיעו לארה"ב הוא נפטר, ומישה סייע לאבי, פרופסור בן ציון נתניהו, לפעילותו הציונית בארה"ב אחרי מותו של ז'בוטינסקי. הם קידמו את הרעיון של צבא עברי ומדינה יהודית. אלה היו שנים גורליות ביותר לעמנו, שדמו הותר בזמן השואה, מה שמישה הבין כל כך במדויק. המלחמה הסתיימה, המדינה קמה, אבי חזר ארצה ומישה עלה ארצה. יום אחד לפני 70 שנה הם נפגשו ברחוב בירושלים, אבי שאל אותו: "מה אתה עושה כאן?". מישה אמר לו: "אני מתחתן היום, בוא". כשהיינו עכשיו בפגישה האחרונה, מישה אמר למיוריאל: "תביאי, תביאי את התמונה". רואים את התמונה, את החופה, מישה ומיוריאל, לדעתי הם נשארו צעירים עד היום. ככה ראיתי את מישה, ואותך מיוריאל. ובפינה רואים את אבי.

פגשתי את מישה בפעם הראשונה באמצע שנות ה-70, כשהייתי סטודנט ישראלי בארה"ב ובאתי לדבר עם יו"ר ועדת חוץ וביטחון בבית בסביון על מאמץ ההסברה שעשינו אז בארה"ב. מישה הזכיר לי את זה, אני שכחתי את זה. הוא אמר לי: "אתה יודע, כשעזבת, יצאת מהחדר, הסתובבת ושאלת אותי שאלה". אמרתי: "מה שאלתי אותך?". הוא אמר: "שאלת אותי אם אתה מכיר את אחי, שהוא מפקד סיירת מטכ"ל". הוא אמר: "לא". הוא טוען שאני אמרתי: "חבל, כי הוא יהיה רמטכ"ל יום אחד". אבל הוא לא נהיה רמטכ"ל, הוא נפל כעבור שנה באנטבה.

כעבור שלוש שנים, בשעה שארגנתי כנס בינלאומי נגד הטרור, מישה נכח שם. אני זוכר אותו, אבל כמעט ולא דיברנו. כעבור שלוש שנים נוספות הוא מצלצל אליי יום אחד ואומר: "בוא לסביון". הוא שאל אותי: "אני הולך להיות עכשיו שגריר ישראל בארה"ב. אתה מדבר על מלחמת הסברה. תהיה מלחמה בלבנון ונצטרך הרבה הסברה, בוא תעזור לי, בוא תהיה הסגן שלי". זה לקח לי בדיוק שתי דקות ואמרתי "כן", משום שראיתי בזה סגירת מעגל- הוא עזר לאבי ואני אעזור לו. האמנתי בו, האמנתי במחויבות שלו, בחדות שלו, בצלילות שלו, בדרך שבה הוא הכיר את כל הנושאים שהוא דיבר עליהם, הנושאים הבינלאומיים, הביטחון וארה"ב, וזו הייתה מהות הקשר שלנו שהלך והתהדק, קשר משפחתי-אישי וגם קשר מקצועי.

מישה היה שגריר נפלא בארה"ב. כולנו, נחמן והקבוצה המדהימה הזאת שהייתה שם בשגרירות, כולנו למדנו ממנו כל כך הרבה. הייתה לו הופעה רהוטה, בוטחת, מעל כל במה. במפגשים אישיים עם הנשיא רייגן ועם כל המנהיגים האמריקנים ובאולפני הטלוויזיה. ההופעה הזאת כבשה את הלבבות, היא חידדה את ההבנה על האינטרסים שלנו והיא גם שכנעה במה שנוגע לצדק שלנו.

אינטרסים וצדק הם שני דברים נפרדים, אבל מישה שהיה אמן התבונה הבהירה, שזר אותם יחד, לא רק בצורה מיטבית, ביד אמן. עכשיו אני יכול להעיד ששרשרת המבחנים בוושינגטון עשויה להיחשב כטיול נעים ביום אביבי, בהשוואה לקלחת הרותחת של הפוליטיקה הישראלית, אבל כשמישה התבקש על ידי רה"מ מנחם בגין לשמש כשר הביטחון בממשלתו – הוא לא חשב פעמיים, שב ארצה וצלח גם את האתגר הזה בצורה מופלאה.

הג'נטלמן האדיב ואציל הנפש ידע להיאבק בתקיפות על עמדותיו. הוא היה אמנם מהנדס אווירונאוטיקה, מומחה לתעופה, אבל רגליו היו נטועות היטב בקרקע המציאות.

טביעות אצבעותיו של מישה ניכרות היום בכל התחומים שחיוניים לקיומנו הריבוני: הוא שימש שלוש פעמים כשר הביטחון, ובדרכים כל כך רבות, מגוונות ומקוריות, הוא תרם לחישול קיר הברזל שמגן עלינו מפני אויבינו. והנה עוד מושג ז'בוטינסקאי שמישה יצק בו תוכן חדש - תורת הלחץ, תורת הלחץ במאבק הבינלאומי. "ביחסינו הבינלאומיים", הוא אמר ונהג, "איננו מרכינים ראש. אנחנו מנהלים מתוך זקיפות קומה קשרים דיפלומטיים עם כל יבשות תבל, הודפים מתקפות, כורתים בריתות".

אין מנהיג אחד שנפגש עם מישה שלא כיבד אותו והסתכל עליו כפי שהוא הסתכל בחזרה - בגובה העיניים. מישה כשר החוץ בסוף שנות ה-80, ניווט את דרכנו בעולם שהיה עֵד לסיומה הדרמטי של 'המלחמה הקרה'. הייתי שם כסגנו במשרד החוץ, וראיתי אותו על רקע תחילת הפשרת היחסים עם בריה"מ ומדינות מזרח אירופה וקושר קשרים עם מדינות רבות. הזרעים שנזרעו אז מניבים היום פירות חשובים ביותר.

מישה בירך בעומק לבו על בניין הקשרים עם רוסיה, הודו, סין, יפן, ארצות אפריקה, מדינות אמריקה הלטינית, ובראש ובראשונה עם ידידתנו הגדולה ארה"ב. לפני כמה חודשים, כשמלאו לנו 70 שנות עצמאות, שאלו אותו: "איך אתה מרגיש כשאתה מסתכל מסביב על המדינה?". בדרך כלל כששואלים את השאלה הזו, הם יודעים מה רוצים לשמוע. תמיד יש מה להגיד, אבל מישה אמר דבר אחד, הוא אמר שהוא מאושר, הוא מאושר על כך שזכה לראות את פלא תקומתנו. קמנו כאריות מאסון השואה שצרב את נשמתו של מישה, קמנו ממנו לחיי חירות במולדת.

מישה הצביע על קרן אור שזרחה במעמקי האפלה- מרד גטו ורשה, ב-1943, נחשב כציון-דרך בתולדות ההגנה העצמית היהודית, כפי שאמר בצדק הנשיא. סיפור המרד העסיק את מישה במשך כמה שנים טובות. הוא נבר בשקדנות בארכיונים, רצה לשים את ידו על כל פיסת מידע חדשה. הוא הראה לי את כתב היד, שוחח איתי על כתיבת הספר ואמר: "האמת מחייבת, הרבה פעמים מעוותים את האמת. מעלימים אותה. חייבים לספר את האמת, מה שבאמת קרה, לא מה שחושבים שקרה".

שוחחנו על כך לא מעט ושוחחנו גם על הביטחון, ואין פעם שהוא לא שאל אותי: "מה אתם עושים עם תעשיות הביטחון?". עד לפני כמה שנים הוא רצה עדיין לנהל אותן. כשמישה חזר להיות שר הביטחון מהשגרירות, הוא עזב את השגרירות ונשארתי שם כשגריר בפועל, קיבלתי ממנו טלפון, אני חושב שזה היה שלושה שבועות אחרי שהוא התמנה לשר ביטחון. הוא אמר לי: "אני מבקש ממך שתבוא לארץ״, יחד עם איש כספים ציוני ונלהב, כלכלן באמת דגול באותם ימים, פליקס רוהטין, הוא אמר: "תבוא בבקשה עם פליקס, תעשו בדיקה של כל תעשיות הביטחון ותנו לי המלצה". אחרי שבועיים שביקרנו במפעלים, נתנו לו המלצה ואמרנו לו, אני אמרתי לו: "יש פה דברים שאסור לוותר עליהם, הם נפלאים", אבל מישה, שהיה חסיד השוק החופשי, שאל: "מה אנחנו יכולים להפריט?". אמרתי לו: "דבר ראשון תע"ש, אחרת נדמם כאן, מיליארדים ילכו כאן, צריך להפריט את תע"ש". הוא אמר: "טוב, אני עושה את זה". משום מה זה לא צלח.

לפני כמה שבועות, כשנכנסתי לתפקיד שר הביטחון, הדבר הראשון שעשיתי אחרי שנזכרתי במישה, הוא להפריט את תע"ש. צלצלתי למישה לספר לו שאחרי 35 שנים סוף סוף זה בוצע, הייתי בטוח שזה כל כך ישמח אותו. הוא לא ענה, וצלצלתי אליו שוב, והוא לא עונה. הוא תמיד עונה. עליזה ענתה וסיפרה לי שהוא חולה מאוד. הוכיתי בתדהמה, בכאב שאני שקוע בו עמוק.

אולי אנחנו יכולים לשאוב עידוד, ואני שואב עידוד, ממה שמישה נהג לצטט, את דברי החיזוק של פאבל פרנקל ללוחמיו בגטו החרב: "אנו נחיה – כל עוד ההיסטוריה היהודית ממשיכה לחיות!".

זהו גם המסר שלי אליך, מישה אהוב נפשי, לעת פרידה: אתה תחיה בתוכנו – כל עוד ההיסטוריה היהודית תמשיך לחיות! אני נפרד ממך, מישה אהוב נפשי, בתחושת יתמות כבן שאיבד את אביו. אני נפרד ממך מישה ביגון ובדמע, שמשולבת בהם גאווה על דרכנו המשותפת. את לפיד השליחות שקיבלתי יחד עם רבים רבים שנמצאים כאן, שקיבלנו מידיך – נמשיך לשאת בחרדת קודש.
יהי זכרך ברוך לנצח נצחים".