סוד הפלדה הסמוראית. בקרוב אצלכם במטבח... - 0404
+
סוד הפלדה הסמוראית. בקרוב אצלכם במטבח… pixbay

סוד הפלדה הסמוראית. בקרוב אצלכם במטבח…

באחת הסצנות הבלתי נשכחות ב'ספרות זולה', סרטו עתור התהילה של הבמאי קוונטין טרנטינו, ברוס ויליס, שמגלם את המתאגרף בוטש, מצליח להשתחרר מהכבלים במרתף עינויים שנמצא מתחת לחנות משכון. כשוויליס עולה לקומת החנות הוא מנסה לבחור לו נשק משלל כלי המשחית הפזורים על המדפים ואחרי התלבטות קצרה בוחר בקטאנה –  חרב הסמוראים.

pixbay


האבירים של יפן

הסמוראים, המקבילה היפנית לאבירים האירופאים, החלו להופיע ככוח משמעותי על בימת ההיסטוריה במאה ה-12 לספירה. למעשה התהליכים שעברו על יפן בימי הביניים, מזכירים מאוד את התהליכים שעברו על אירופה – חברה שאימצה שיטה פאודלית שבגינה אצילים חסרי אדמות יצרו מעמד חדש של לוחמים מיוחסים – הסמוראים.

כמו האבירים באירופה גם הסמוראים שימשו ככוח צבאי שעמד לרשות השליט והמדינה, וכמו אצל האבירים באירופה גם אצל הסמוראים הכוח הזה תורגם לכוח פוליטי. בהבדל משמעותי: בעוד שהאבירים באירופה נעלמו פחות או יותר באמצע המאה ה-14 הסמוראים ביפן רק העמיקו את השפעתם השלטונית ולמעשה מסוף המאה ה-12 עד שנת 1867 (!) הם היו הכוח הדומיננטי במדינה ומי ששלט וקבע מדיניות הלכה למעשה. במקביל הם המשיכו לשמר את סגנון החיים והתרבות הטקסית 'האבירית' במשך קרוב לאלף שנים, ואין פריט שמייצג יותר את המורשת, התרבות וההיסטוריה של הסמוראים יותר מחרב הסמוראי – הקטאנה.

חרב גדולה קטאנה

ההיסטוריה והאבולוציה של הקטאנה, חרב הסמוראים, ארוכה לפחות כמו ההיסטוריה של הסמוראים. במידה מסוימת, בה ניגע בסוף הכתבה, האבולוציה של הקטאנה טרם אמרה את המילה האחרונה והיא עדיין נוכחת בעולמנו.

משמעות המילה 'סמוראי' היא 'לשרת'. הביטוי מופיע בפעם הראשונה בהיסטוריה היפנית במאה השביעית והוא נועד לתאר דווקא פקידים ולא לוחמים. בחלוף השנים הכינוי הזה אומץ והוצמד לאותם אצילים לוחמים ובמהלך תקופת הייאן (794 עד 1185) התקבעו השם וסגנון הלוחם הסמוראי בעל המראה האיקוני.

בדומה לאבירים באירופה הסמוראים נבדלו מהחיילים הפשוטים בכך שרכבו על סוסים ועטו שריון מיוחד. כבר בתקופה הסמוראית הקדומה יוחסה  לחרב חשיבות מיוחדת שחרגה מההגדרה הפשוטה כנשק.

האבולוציה של החרב הסמוראית וקוד השימוש בה התפתחו בשנים שלפני המאה ה-16. עד התקופה הזו החרב אותה נשאו מרבית הסמוראים, היתה חרב ארוכה ומעוקלת בשם טאצ'י, באורך של שמונים סנטימטר. במאה ה-16 נכנסה לשימוש חרב שבמראה החיצוני הזכירה את הטאצ'י, מלבד העובדה שהיתה מעט יותר קצרה. ההבדל העיקרי בין החרב החדשה שנודעה בשם 'קטאנה' ובין הדגמים שקדמו לה אינו קשור למראה החיצוני של החרב אלא לטכניקת חישול הפלדה המהפכנית שהפכה אותה למשהו אחר לגמרי וקטלני הרבה יותר.

הפלדה מתגלה כנשק יום הדין

בסופו של יום הקטאנה הופיעה בזירה כתוצאה מהתפתחות טכנולוגית – הנפחים ביפן למדו לייצר פלדה. עד סוף המאה ה-15 יפן עדיין היתה ב'תקופת הברזל'. ברזל היתה המתכת הסטנדרטית ממנה חושלו כלי נשק בכלל וחרבות בפרט. הופעת הפלדה בזירה הפכה את חרבות הברזל ללא רלוונטיות. הפלדה חזקה יותר מהברזל (ולכן ניתן לייצר חרבות קלות יותר לנשיאה ותמרון), גמישה יותר בתהליך החישול והלהבים שלה משויפים וחדים הרבה יותר. כך שהמעבר מלהב הברזל של הטאצ'י ללהב הפלדה של הקטאנה היה מהיר, אכזרי ומדמם. לטאצ'י לא היה שום סיכוי. גם לא למי שאחז בה. הפלדה התגלתה כנשק יום הדין.

אבל רגע, מה זה בכלל 'פלדה' ובמה היא שונה מברזל? ובכן, פלדה וברזל מקורם מאותו חומר גלם – עפרת ברזל. אך בעוד בייצור כלי ברזל פשוטים מתיכים את עפרת הברזל לכדי התוצאה הסופית, הפקת כלי פלדה כוללת שלב ביניים במהלכו הופכים את עפרת הברזל לסגסוגת של ברזל ופחמן. השילוב הזה הוא המעניק לפלדה את התכונות שהזכרנו לעיל.

pixbay


ביפן הקיסרית של תקופת אדו, במאה ה-16, תהליך הפקת הפלדה דרש מאמץ לוגיסטי לא מבוטל. תהליך הפקת הפלדה המסורתי נקרא טאטארה, הוא נמשך שבעים ושתיים שעות ובמהלכו מכניסים לכלי חימר שכבות של עפרת ברזל וביניהן עץ וגחלי אש לוחשות. הכלי מחומם לטמפרטורה גבוהה והפחמן הנפלט מהעץ מתרכב עם הברזל לכדי סגסוגת פלדה. בתום התהליך מקבלים גוש שמורכב מכמה חלקי פלדה מסוגים שונים. החלק המכיל פלדה עם ריכוז פחמן נמוך שמזכיר בתכונותיו את הברזל מכונה 'פלדה רכה' ואילו החלק הכולל את הסגסוגת בעלת ריכוזי פחמן גבוהים נקרא 'פלדה קשה' או 'קירה' ביפנית.

שילוב של פלדה קשה ופלדה רכה

חרבות קטאנה מעולות מחושלות בתערובת של פלדה קשה ופלדה רכה. לב החרב ועמוד השדרה של החרב תמיד יהיה עשוי מהפלדה הרכה. במהלך עיבוד החרב תעבור הפלדה תהליך שנקרא 'קיפול', בו הפלדה מותכת שוב ושוב, לפעמים שש-עשרה פעמים, עד שהסגסוגת נהיית טהורה. במהלך ה'קיפולים' מוסיפים שכבת ביניים מגשרת של פלדה בקשיחות בינונית ומעליה את שכבת הפלדה הקשה – הקירה יקרת הערך – שבמשך דורות השימוש והייעוד הבלעדי שלה היה ייצור חרבות קטאנה. תהליך עיבוד וליטוש הלהבים על מעטה הקירה מעניק לחרב את הגימור הקטלני, והשילוב של שלוש סגסוגות בחרב אחת מקנה לה תכונות סינרגטיות משולבות.

חרב אחת, הרבה מאסטרים

תהליך עיבוד הפלדה וחישול הלהב לכדי חרב קטאנה מוגמרת הוא תהליך סיזיפי שמתמשך לאורך שבועות. בניגוד לדימוי הרומנטי שהונצח באינספור סרטים של מסטר בכפר נידח המחשל לבדו חרבות קטאנה יוצאות דופן, בפועל החרבות המעולות יוצרו בסדנאות בהן עבדו בצוותא כמה 'מסטרים' שכל אחד מתמחה בשלב אחר בתהליך הייצור הארוך. אחד 'קיפל' את הפלדה הרכה ויצק את התבנית הראשונית, שני הוסיף את שכבת הציפוי, שלישי הקנה במכות פטיש מדויקות לחרב את צורתה המיוחדת. בהמשך טיפלו בחרב מומחים לליטוש ומומחים להשחזת להבים. אמנים אחרים התאימו לחרב ידית מגולפת מעץ, שן או עצם – בדרך כלל בהתאמה אישית לדרישות המזמין. מסטרים נוספים עמלו על הכנת אביזרים נלווים כמו נדנים או חגורות נשיאה.

לעתים קרובות – כמעט תמיד במקרה של החרבות היוקרתיות – הגימור הסופי של החרב כלל גם חריטה גיאומטרית אצל חרט אומן, של מוטיבים דמויי פרחים, חיות אגדתיות או קרבות סמוראים. אין פלא שהסמוראים ראו בחרב הקטאנה חפץ כמעט מקודש וגילו כלפי החרבות שלהם יחס אינטימי.

אפילו היום הסדנאות היפניות שעדיין מייצרות להבים בטכניקה המסורתית נחשבות ליצרניות להבי הסכינים הטובות בעולם, שגם מותגי להבי הסכינים המובילים בעולם המערבי המתועש לא מצליחים להשתוות להן.

ילדה רעה מבית טוב

pixbay


מהר מאוד יצאו לקטאנה מוניטין קטלניים שהפכו אותה לאייקון פופולרי גם מאות שנים מאוחר יותר. פתחנו באזכור 'ספרות זולה' של טרנטינו, כדאי להיזכר שלא מדובר באזכור היחיד ואפילו הבולט של הקטאנה בסרטי טרנטינו. הדוגמה הבולטת היא דווקא סרטי 'קיל ביל' בהם דמותה של אומה תורמן מניפה קטאנה מעטרת את הפוסטר הרשמי של סרטי הסדרה.

במקרה של הקטאנה המוניטין בהחלט מוצדקים – הופעתה שינתה לחלוטין את מאזן החימוש ביפן הקיסרית של המאה ה-16 והיות והתקופה היתה אכזרית וסוערת, הקטאנה נחרטה כסמל מזרה אימה.

בהקשר הזה נציין פרט היסטורי מצמרר – טסוג'יגירי, השיטה המקובלת לבחון קטאנה חדשה. ביפן הפיאודלית של המאה ה-16 חייהם של האיכרים בני המעמדות הנמוכים לא היו שווים הרבה. סמוראי שקיבל קטאנה חדשה נהג לצאת אל אם הדרך ולבחון את יעילות החרב על עוברי אורח תמימים בני המעמדות הנמוכים. בתחילת המאה ה-17 התופעה הוצאה אל מחוץ לחוק, אבל בפועל המשיכה להתקיים עד סוף המאה. אקורד הסיום המזוויע שהביא להקשחת הפיקוח התרחש בשנת 1696  כשאציל יפני בשם יושיהארה נכנס לבית בושת עם קטאנה חדשה וביצע טסוג'יגירי אכזרי במהלכו רצח עשרות נשים שעבדו במקום.

מסורת של 500 שנים

במהלך המאה ה-17 הסמוראים אימצו את הנשק החם והרובה הפך לנשק העיקרי שלהם בקרבות. אבל הקטאנה לא הוזנחה מעולם. הסמוראים המשיכו לשאת אותה והיא שימשה מרכיב מרכזי בטקסים שלהם.

אף סמוראי שכיבד את עצמו לא נראה בפומבי בלי 'דאישו' – הקשירה המיוחדת של חרב הקטאנה המעוקלת ומעליה פגיון קצר יותר בשם 'ואקיזיאשי', הוא הפגיון באמצעותו מבצעים הסמוראים את הסופוקו – ההתאבדות הטקסית המפורסמת במהלכה הם מחדירים את להב הפגיון למעיים.

לאורך הדורות הקטאנה היתה הכלי המרכזי בו השתמשו הסמוראים כאשר הם ערכו ביניהם דו קרב בסוגיות של כבוד. פעמים רבות שני המשתתפים לא שרדו את פציעות הקרב.

הקטאנה היא גם מקור לכמה אומנויות לחימה כמו למשל הקנדו, אמנות הסיוף היפני שהיום עושה שימוש ספורטיבי עם חרבות עץ, אבל במקור היתה דו קרב מדמם לחיים או למוות בין שני סמוראים חמושים בקטאנות.

אומנות לחימה נוספת בה השימוש בקטאנה שרד עד היום היא ה'איאיידו' – אמנות שליפת הקטאנה. מדובר בספורט ראווה בו המתמודד צריך באבחה אחת לשלוף את החרב מהנדן ולחתוך דרך קסדת פלדה או בול עץ.

ביקוש בקרב אספנים

בנוסף לשימוש השגור בקטאנה בקרב משמרי תורות הלחימה הקדומות, הקטאנה היא גם פריט מבוקש מאוד בקרב אספנים של כלי נשק קר. אספנים מוכנים לשלם אלפי דולרים תמורת חרב קטאנה איכותית. לכן, גם היום פועלות ביפן עשרות סדנאות בהן מייצרים חרבות קטאנה בשיטות שלא רחוקות משיטות הייצור המסורתיות. ההפקה של הפלדה נעשית בדרך כלל בשיטות מודרניות, וגם סגסוגות החרבות עצמן השתדרגו וניתן למצוא היום חרבות קטאנה עם סגסוגות של כרום שמעניקות לפלדת החרב תכונות 'אל חלד'; אבל תהליך החישול הפיזי והסיזיפי לא השתנה ורק הגימור הסופי והקפדני של מסטר שעובד בשיטות ובקונטקסט המסורתי יכול להפוך חרב פלדה לקטאנה ראויה לשמה. בגלל ההבדל הזה בין הקטאנה הקלסית של הסמוראים ובין חרבות הקטאנה המודרניות, החרבות המודרניות נמכרות תחת השם שינקן.

חרב סמוראים במגירת המטבח

ההדהוד המעניין והנפוץ ביותר לקטאנה בימינו הוא דווקא במטבח. כמו שהזכרנו, הביקוש ללהבים טובים לא מסתכם בחרבות. סכיני שף מעולים נבחנים בלהב, וזה ממש לא מקרי שכמה מסכיני המטבח הטובים בעולם הם מותגים יפניים שהלהבים שלהם מחושלים ברציונל ובטכניקה דומים מאוד לאלה של הקטאנה המקורית.

pixbay


אבל, יש גם סיבה היסטורית מעניינת, הסיבה שמחשלי החרבות ביפן עברו לייצר להבים לסכיני מטבח. אחרי מלחמת העולם השניה יפן היתה נתונה במשטר באי אמריקאי שאסר על יפנים לייצר נשק – כולל נשק קר. הסדנאות לייצור נשק קר שאיכשהו שרדו את המלחמה מצאו את עצמם בבעיה. הברירה היתה בין לסגור את הסדנא להמציא את עצמם מחדש ולהתחיל לייצר להבים לשימושים אזרחיים. לכן, אם תפשפשו בהיסטוריה של מרבית יצרני הסכינים המעולים ביפן, תגלו כי בעבר הם נהגו לייצר חרבות. כאשר חלק מהיצרנים פועלים עשרות ואפילו מאות שנים.

בהמשך הוסר האיסור, כמה מהיצרנים שבו לחשל חרבות, אבל עבור רובם, גם היום, העיסוק המרכזי הוא ייצור סכיני מטבח.

הסכינים היפניים עושים שימוש ב'פלדת פחמן' שהיא הפלדה המסורתית של הקטאנה. כשזה מגיע לחדות אין מתחרים לפלדת פחמן. במשך שנים המטבח המערבי דחה את הסכינים מפלדת פחמן משום שפלדה זו עשויה להחליד. בפועל, באמצעות תחזוקה פשוטה והימנעות משטיפת הסכין במדיח כלים, אפשר להחזיק סכין כזה בכל בית, וכשמדובר בחיתוך דגים ובשר אין לו מתחרים.

בשל הביקוש החלו יצרני סכינים מובילים כמו ימאוואקי, טאקמורה, קוביאישי או גוקו לייצר גם סדרות של להבי חיתוך יפניים מסורתיים גם מפלדות אל חלד ולהגיע לתוצאות חדות מאוד שמתקרבות לאיכויות החיתוך של להבי פלדת הפחמן.

יש משהו מאוד רומנטי באופן בו מסורת ההרג של הקטאנה עברה אבולוציה והיום השימוש העיקרי של להבים יפניים מסורתיים נעשה בידיהם האמונות של שפים. אפילו השחזת סכיני המטבח נעשית בטכניקות דומות. בסופו של יום ההבדל בין משחזת חרבות קטאנה למשחזת סכיני חיתוך יפניים למטבח הוא רק בפרופורציות.

זה הזמן לחזור ולהיזכר מה קרה לברוס ויליס, אותו עזבנו כשהוא מחזיק קטאנה ביד ומתלבט אם לחזור ולהציל את יריבו מרסלוס וולאס שכלוא עדיין במרתף העינויים. ויליס יורד למרתף וסוגר עניין בשתי הנפות של החרב. זו אכן סצנה בלתי נשכחת, אבל אם אתם באמת רוצים לתת כבוד לקטאנה תחשבו עליה בפעם הבאה שאתם מחליטים להצטייד בסכין שף לחיתוך דגים במטבח.

 

קחו לכם אחת כאן