מני גודארד הי"ד הובא למנוחות: "איך נפרדים ממך?"

החלל מני גודארד, שנרצח יחד עם אשתו איילת הי"ד בשבעה באוקטובר וגופתו נחטפה לעזה, הובא למנוחות בבית העלמין בקיבוץ בארי.

מאות הגיעו ללוות אותו בדרכו לאחרונה, לאחר ששוחרר משבי חמאס.

בתו בר ספדה לו: "אבא, זה כל כך קשה לתאר במילים מה היית עבורי. זה התחיל כבר בילדות, שלא הסכמתי להירדם בלי שאני שמה עלייך את הראש. כמה חלומות הגשמת לי, איך תמיד ידעת מה אני רוצה בלי שאצטרך להגיד כלום. אמרת לי תמיד שמותר לי הכול, גם כשהחלומות שלי היו מופרכים כמו נגיד לישון בכלבו - אותך זה אף פעם לא הפחיד. אירגנת לי יום הולדת בכלבו ואחר כך הבאת לי מזרונים ושקי שינה. נשארנו לישון שם עם דן וערגה.

אתה זוכר אבא את ימי שבת כשהייתי קטנה, ואתה היית בתורנות שמירה בשער של הקיבוץ? היית סוגר את השער ומתחבא ואני הייתי צריכה להגיד למי שרוצה להיכנס שאסור לי לפתוח את השער עד שאבא שלי חוזר ואתה היית מתחבא בצד ומתפוצץ מצחוק, וכמה אהבתי את הצחוק הזה. ואני לא הייתי נשברת. הייתי עומדת במשימה ששלחת אותי אליה וגם עכשיו אבא, לא נשברתי. עמדתי במשימה להשיב אותך לפה. בסתר ליבי אולי קיוויתי מדי פעם שבשלב כלשהו תגיח מהצד ותתפוצץ מצחוק. אבל הפעם היינו רק אנחנו".

בתו מור ספדה לו: "אבא, אני עומדת פה בבית העלמין של קיבוץ בארי. בית העלמין שהשקט והעצב שלו מספרים כל כך הרבה על היום הנורא ההוא. שנתיים וכמעט חודשיים עברו מאז השבת השחורה. והיום אנחנו זוכים סוף סוף להיפרד ממך. ואיך נפרדים?

איך נותנים מקום לכל כך הרבה כאב ועצב? כי זה כואב וזה עצוב וזה שובר את הלב. אבא שלי, אתה שהיית האיש עם הלב הכי גדול בעולם. נכון שכל ילד חושב שאבא שלו הוא הכי מכולם, אבל אתה באמת היה כזה.

כשהייתי ילדה היית לי עוגן. אני זוכרת איך היית מרים אותי גבוה באוויר ומסתכל עליי במבט הזה שרק לך יש אותו , המבט שאומר: "את מוגנת , את בטוחה". גם כשגדלתי המבט הזה נשאר. ידעתי שתמיד תהיה שם בשבילי. גם אם האוטובוס מאחר ולא בא לי לחכות או ששכחתי לקנות משהו. או שעשיתי שטויות באיזו מסיבה.... או כשהנכדים נולדו וצריך לשמור עליהם, להסיע אותם, לקנות להם, להיות שם בשבילם. אתה תמיד שם.  היית הייצוג הכי שלם לָכוח של נוכחות. וככה התנהלתי בעולם. בידיעה גמורה שלא משנה מה: יש לי את אבא.

את תחושת הביטחון הזו הענקת לא רק לי. אלא גם לכל בני המשפחה שאהבת והערצת.  ולמאות החברים שאספת לאורך הדרך. כי כל מי שפוגש לב כל כך גדול רוצה להיות שם לידו. וכן. צריך לדבר גם על אשתך… על איילת. אישה שאין גאה ממני על הזכות לקרוא לה אמא שלי.  ביחד הייתם צוות בלתי מנוצח. היא היתה אשת מילים ואתה איש של מעשים. היא דיברה ערכים ואתה הלכת שבי אחריה. והפכת הלכה למעשה. וככה חיינו חיים פשוטים, מאוחדים, נעימים ושקטים, בֵצֵל האהבה שלכם אלינו. והאהבה אחת לשניה. עד השבת ההיא, שבה  העולם התהפך".

בנו גוני ספד לו: ״אבא היקר, יותר משנתיים אני רוצה להגיד לך שאני אוהב, שאני מתגעגע, ואני רוצה גם לבקש סליחה. סליחה שלא הצלחתי להציל אותך ואת אמא, סליחה שלפעמים לא הייתי בן טוב, סליחה שלקח יותר מדי זמן להביא אותך לקבורה לצד אמא של כך אהבת. אני רוצה להגיד תודה על הכל - תודה שהענקת לי משמעות בחיים, להרגיש נאהב, לא וויתרת עלי לא משנה מה.

אני זוכר שאני מצוברח הייתי בא אליך. לא דיברנו, רק התחבקנו. החיבוק שלך היה כל כך מיוחד, חיבוק אוהב, חיבוק שנותן תקווה, חיבוק של בטחון. אני תמיד אזכור את הרגעים שלנו יחד - הטיולים, הקולנוע, כל המקומות שהיינו אוהבים ללכת אליהם, אתה ואני.

אבא יקר שלי, אתה יכול לנוח לך בשלווה עם אמא למעלה. אתם יכולים להסיר את הדאגה שלכם עלינו, אנחנו שורדים בחיים האלה בזכותכם. אבא שלי, תנוח בשלווה, אתה תמיד תיהיה הלב הפועם והחזק שלי. שלך, גוני״.