יש רגעים, נגמרות לי המילים. - 0404
יש רגעים, נגמרות לי המילים.

יש רגעים, נגמרות לי המילים.

 

התמונה של ילדי בר המצווה מפוחדים וספונים בתוך מערה מסרבת לצאת מראשי. ילד המתחנן על נפשו לנפשו, מתחנן לחיים.

יש ילדים המבקשים טיול לאירופה, יש כאלה לארצות הברית. הילדים מהפיגוע אתמול ביקשו לשומרון. איך היינו פותחים את הבוקר לולא היה הורה מלווה נושא נשק?

והבושה. אוי הבושה. כח צה״ל, מושא גאוות עם ישראל, בראשות קצינים מסגן משנה ועד סגן אלוף, מגיעים למקום האירוע ובמקום לסיים אותו באלפית השניה, במקום להחזיר לילדים ולו במעט תחושת בטחון ומוגנות (שלא נדבר על גאווה), פותחים בדו שיח עקר ולחיצות ידיים מטונפות עם חיות טרף צמאות לדם של בני מצווה.

לפני 50 שנה, אותו צבא בדיוק, עם אותם המדים ואותם הדרגות והיחידות, טס למעלה מ-3000 ק״מ בכדי לחלץ ישראלים, יהודים בני ערובה המתחננים לנפשם.

3000 ק״מ לארץ זרה, מעבר לכל תפיסת היגיון מבצעית וחילץ אותם בפחות מ-40 דקות במינימום נפגעים בנפש. בכח עם הרבה כח. עם הרבה עוז והמון ענווה.

אני לא יודע מי קיבל את ההחלטות בשטח ובעת הנוכחית אני רחוק מלהאשים את הש״ג. אני רק יודע דבר אחד, שהעומדים בראשנו צריכים לעשות חשבון נפש עמוק השבת.

איך מוצב צבאי חוטף 15 פצצות מרגמה והרוח נושבת כרגיל.

איך ילד בן 19 נשחט למוות בלב עיר ואם בישראל, נשקו נחטף ולא נמצא עד כה והשיירה עוברת.

איך ילדים מפוחדים כחתולים בגשם בתוך מערה ולצידם כח צה״ל חמוש ללא כל מענה הגנתי או התקפי, ועולם, ריבונו של עולם, כמנהגו נוהג.

חלקנו השבת נקדש על היין והחלות, ונרוץ לצפות במהדורות חדשות ריקות מערך וחסרות כל תוכן. נשמע על העוזרת של המזכירה של הדודה של האחיינית שסיפקה שמפניה, להוא שם במגדל השן שמנשנש גלידת פיסטוק, לצד אשתו חובבת הנרות, במקום להחזיר לנו את מה שלקחו מאיתנו מזמן ועד כה לא שב אלינו.

כי זה מה שחשוב באמת. לא?

מבזקיםלכל המבזקים