גרעין הראל בעוטף: לאחר שנים המועצה תובעת את הגרעין לפנות את השטח - 0404
גרעין הראל בעוטף: לאחר שנים המועצה תובעת את הגרעין לפנות את השטח

גרעין הראל בעוטף: לאחר שנים המועצה תובעת את הגרעין לפנות את השטח

מזה 7 שנים שגרעין הראל גרים במחנה זמני בעוטף עזה, מחנה שהקימה החטיבה להתיישבות. כיום, לאחר שנים של מאמץ למצוא מקום קבע וקושי בלתי ניתן לתיאור של בירוקרטיה ומדינה שלא מאפשרת הקמת יישובים נראה שהגענו לקצה, המועצה תובעת את הגרעין לפנות את השטח.

יותר מ-50 בתי אב עם עשרות ילדים קטנים עומדים בפני עוול גדול ופירוק של הגרעין, אשר כל שאיפתם היתה להתיישב וליישב את הנגב.

מכתב שכתבה דפנה, מגרעין הראל: 

"תושבי המועצה האזורית אשכול היקרים, שמי דפנה ואני חברה בגרעין הראל שגר בצוחר, גרעין שהתכנס כדי להקים קיבוץ רוחני אלטרנטיבי תיירותי במדבר נגב ערבה. לאחרונה התברר לי שראש המועצה, מר גדי ירקוני, שחלק מאנשי הגרעין בחרו והצביעו לו, מכנה אותנו, את חברי גרעין הראל, כמתנחלים ופולשים, ואף

"הגדיל לעשות" – ובא לבקר אותנו בחג חנוכה עם משלחת שלמה, לא כדי לחלק סופגניות ולשמח את התושבים שלו בחג, אלא כדי להסתובב בישוב ולתלות צווי
פינוי על דלתות הקרוו אנים. חשבתי לספר לכם קצת על המסע והתלאות שאני וחברי לגרעין ההתיישבות עוברים, ואחינו, תשפטו אתם האם אכן אנחנו מתנחלים
ופולשים, או אחלה חבר'ה שנעשים להם עוולות כבר שנים והם אינם פוצים פה.

בספטמבר 2014 ,בשלהי מבצע צוק איתן הגענו אליכם, כ- 50 רווקים וזוגות לישוב הזמני בצוחר ג', מטעם החטיבה להתיישבות שאחראית על גרעיני משימה להקמת ישובים חדשים, על מנת לחזק את הגבולות והריבונות של המדינה. גרעין הראל הוא אחד מגרעיני המשימה הלאומיים האלו. בזמנו נפתחו כל מיני אפשרויות למחנה זמני, אבל ראש החטיבה להתיישבות דאז, מר דני קריצ'מן, בחר להקים לגרעין "שכונת קרוו אנים" בשטח העזוב של צוחר ג', ולהשקיע מיליוני שקלים בתשתיות מים, חשמל, ביוב וכדומה, כדי שבעת שהגרעין יעזוב, התשתיות יישארו כעידוד כלכלי וצמיחה לתושבי האזור. על בסיס של תשתיות תמורת שהייתנו – נחתם הסכם עם המועצה, וקיבלנו הרשאת מגורים למשך שנתיים וחצי מרגע קבלת טופס 4 ,שבפועל התקבל רק אחרי שנתיים וחצי מיום שהגענו, כלומר היינו תחת החוזה הזה למשך כחמש שנים, לאחר חתימת ההסכם, החטיבה הקימה במהירות את התשתיות, והעבירה קרוואנים ישנים ומשופצים מכל מיני מקומות בארץ, וכך יצא שהגענו אליכם.

בהזדמנות זו אני מבקשת להודות לכם, תושבי האזור, על האווירה הכפרית המלבבת, על הכנסת האורחים שלכם, הפשטות, הנועם, החיבוק החם והאוהב שבו קיבלתם אותנו אל בינ י כם. ועל הזכות לחיות בין אנשים אמיצים כמוכם, הדבקים באדמת האבות. ורק תדעו לכם שאלמלא היה חלומנו לגור במדבר ולהקים ישוב אלטרנטיבי במקום שמאפשר תיירות מבחינה ב יטחונית, היינו כנראה בוחרים להישאר לגור אתכם בסביבה.

מרגע שהגענו לצוחר התחלנו לפעול במרץ רב, יחד עם החטיבה להתיישבות, למצוא לנו מקום ליישוב קבע להגשים את החלום: הקמת קיבוץ תיירותי אלטרנטיבי
במדבר לקחנו מודלים לדוגמא מקיבוץ הרדוף, וממעלה צביה שבצפון וכו' והבהרנו לכל הגורמים המדיניים הקשורים בהתיישבות, שאנחנו לא מבקשים הרבה, רק
שיקצו לנו פיסת אדמה במדבר ואנחנו ניקח אחריות מלאה על הקמת הישוב, אבל התברר לנו תוך כדי התהליך שלמדינה זה בכלל לא פשוט..

התאמצנו מאוד, רצנו כמו מטורפים ולא הפסקנו לפעול במימון עצמאי של פרוייקטור, כי כבר הרבה מאוד שנים איננו מ קבלים תקציבי עידוד לגרעינים מהמדינה.
פנינו לכל מקום שבו נפתחה דלת והציעו לנו אדמה להתיישבות. היינו במגעים עם מועצה אזורית רמת נגב לגבי מקום שנקרא שלח, ואחרי זה עם מועצת הערבה
לגבי עיר אובות, ואחר כך עם מועצה אזורית מגילות לגבי מצוקי דרגות, וממש בתקופה האחרונה עם מועצת איילות לגבי מקום בתוך קיבוץ נווה חריף שליד אילת. התאמצנו בלי להפסיק אך עדיין לא השגנו תוצאות. כל הצעה שהציעו לנו קיבלנו בחפץ לב ובשתי ידיים, ועשינו הכל להתאים את עצמנו כדי שנוכל לעבור לשם. שלחנו משלחות של חבר'ה מאירי פנים לערבה, לנגב, לאזור ים המלח, למשרדי ממשלה, לשרים ואנשי ציבור, מבלי כל עזרה ותמורה, ועל חשבון ימי העבודה האישיים שלהם. ובכל פעם מחדש לאחר תקופה של ישיבות, דיונים והתקדמויות, הדברים התפרקו מטעם הצד השני – מסיבות בירוקרטית של תמ"א, שטחי אש, בעיות הקשורות לשטחים לא מוסדרים באזור ה פזורה הבדואית, חלומות של אנשי קיבוץ לה ביא יזמים ולהקים בית מלון על שטחים מדבריים שיכלו להיות מיועדים להתיישבות, ועוד.

שנים על שנים שאנו רצים, וכל פעם מקבלים דיווחים על ההתקדמויות, וכל הזמן כולנו שומרים על אופטימיות: הנה עוד רגע, הנה ראש המועצה הזה הבטיח.. ו הנה נמצא אזור בערבה צמוד גדר ליד קיבוץ שמסכים לישבנו. הנה השר הזה לקח עלינו אחריות והבטיח ללוות אותנו. ואז התחלף בתפקיד ועוד ועוד. וכל דבר לוקח זמן בקנה מידה של שנים: ל חפש הזדמנויות, להכיר, להיכנס למשא ומתן עם הצד השני, לחכות שהם יתייעצו עם עורכי דין, יקיימו ישיבות חברים כדי להחליט, יראו תוכניות כדי להתייחס אליהן ועוד. לרוב אפילו, אם היה מיעוט שהתנגד – הם ביטלו את המהלכים, כאשר טובת הגרעין היא הדבר האחרון שחשוב להם.

את כל זה ניהלנו בתקופה של ארבע מערכות בחירות ששיתקו את המדינה מבחינה תקציבית, קורנה שעצרה בבת אחת הכל, ומבצע שומר החומות שגרם להקפאת תהליכים. ואנחנו מצאנו את עצמנו פועלים נגד הזרם, בתקופה שדברים נתקעים, דוחפים את המהלכים, וכשהם לא יצאו לפועל, פותחים אופציות חדשות
ומתחילים שוב את כל התהליך מחדש במועצה אחרת, פעם אחרי פעם, אחרי פעם.

אז נכון, האמנו לגופים המיישבים שאנחנו באים לשנתיים וחצי ו..נתקענו! עברו קצת למעלה מ-7 שנים שאנחנו כאן. הרבה מהרווקים התחתנו ונולדו להם ילדים, כשעברנו לכאן היו 11 ילדים בגרעין, היום יש כמעט 60, הגיעו עוד אנשים חדשים, ובמשך שבע השנים האלו כמעט ושילשנו את כמות האנשים בישוב. מנגד שטח המחייה שהיינו בו בהתחלה חולק לשניים עם גדר הפרדה, והתחילה בנייה בחלק השני.

ככה נוצר מצב שהמקום שבו אנחנו חיים נהיה קטן, עמוס וצפוף יותר ויותר. אנו גרים בקרוואנים שחולקו באמצע באמצעות קירות גבס לשתי יחידות עבור שתי משפחות, שגם חולקות אותו ממ"ד, בקרוואנים עם קירות חיצוניים שכמעט ולא מבודדים רעש, חום וקור.

ואנחנו חיים בשמחה גם עם שלושה ילדים בבית עם שני חדרי שינה, מקלחת שירותים אחד, וסלון.. שהוא גם חצי מטבח. ואם כבר יצא לכם לבקר אצלנו, אפשר לראות ישוב מושקע ומלבלב, עם עצים שכבר גדלו ונותנים צל, שיחים, פרחים, ואנשים זהב. אז למה פולשים?

כאנשים הגרים במושבים וקיבוצים, כולנו יודעים שישוב שאינו קולט אנשים חדשים וצעירים, סופו להזדקן ואולי אפילו להי כחד, כל שכן כשמדובר בגרעין משימה להתיישבות של צעירים. במשך השנים, בכל פעם שהצטרפו חבר' ה חדשים עם תקווה בלב ועיניים נוצצות, קנינו מכספנו קרוואנים ישנים בסכום מועט, שיפצנו

והצבנו אותם בסמוך למבנים קיימים, כדי שיהיה להם מקום לגור. כמובן שביקשנו באופן רשמי מספר פעמים מהמועצה לעזור לנו להסדיר את הקרוואנים שהבאנו, ולעזור לנו עם פעמוניות בטון שישמשו להם כממ"דים . אך תמיד נתנו לנו להבין שאנחנו אורחים, ולא שייכים, ושעשו לנו טובה שנתנו לנו לגור באזור, ולא מגיע לנו כלום, ומסמסו את העניין. וכנראה מכאן נולד המושג מתנחלים ופולשים. ומי כמוכם, אחינו, תושבי האזור, יכולים ל הבין איך זה לחיות בעוטף עזה, במקום של הפגזות, בלוני נפץ ותבערה, ולגור בקרוואנים דליקים, עם קירות דקיקים, מבלי ממ"ד או אפילו חדר ביטחון חיצוני, הרי רסיס אחד יכול לעבור גם שלושה קרוונים!! ונפלו אצלנו כמה בלוני תבערה, ובנס לא נשרפו הקרוונים הדליקים שלנו. יחסה של המועצה אלינו – אל גרעין הראל למרות שכאזרחי המועצה אנחנו משלמים ארנונה, אין לנו ועד מקומי משלנו – וכל התקציבים שעוברים מהמועצה לישובים, עוברים אוטומטית לועד המקומי של צוחר, שבו אין לנו שום ייצוג והוא אינו מכיר בנו כקשורים אליו. כל השנים שאנחנו כאן, אנחנו לא מקבלים תקציבים או שירותים מהמועצה – מלבד פינוי אשפה וענייני תברואה.

למרות שפנינו וביקשנו, אין לנו שערים תקניים לישוב, אין לנו תאורת רחוב ברב הישוב ואין תאורת בטחון היקפית, כך יוצא שלעת ערב כולנו מדליקים את האורות שבכניסה מחוץ לבית כדי שיהיה אור בשבילים בין הקרוונים . אין לנו עזרה בפיתוח סביבתי של השטח הציבורי, למשל צל לגן משחקים של הילדים, ומיגוניות שביקשנו עבור ילדנו, ורק בשנה האחרונה המועצה נעתרה לבקשתנו. אנחנו לא כלולים בהסדר ההסעות של המועצה, אין לנו מכסות מים, אין לנו רבש"צ למרות שביקשנו, אין תקציבי חינוך, וכך הלאה. ובנוסף לא מספיק שאנחנו לא מקבלים תקציבים ושום תמיכה מהמועצה, לאחרונה היינו אמורים לקבל מענק לישוב צעיר מהחטיבה להתיישבות – אך המועצה שלנו, שכל תפקידה לתווך בין המדינה לאזרח הגר בתחומה, סירבה לשתף פעולה ולהעביר אלינו את המענק דרכה, ואין זו הפעם הראשונה שזה קורה.. ואנחנו נאלצים למצוא אפיקים אחרים דרכם התקציב יעבור אלינו. למה? סתם, כדי למרר לנו את החיים.

וסיפור נוסף להזנחה ולחוסר האנושיות של המועצה כלפינו.. ליד השטח שהחטיבה שכרה עבורנו נמצא עוד שטח, כשהגענו הוא היה שדה פתוח שאפשר לנו לטייל
ולהשתחרר מהצפיפות שנוצרה. אך יום אחד הודיעו לנו שמתחילים לבנות, ושמהיום והלאה אנו צריכים להיכנס לישוב מסביב, מהכניסה האחורית. וככה ממש על גדר הישוב נפתח לנו אתר בנייה מרעיש. לאתר הזה הביאו קרוואנים והקימו שם מתחם לינה לכ-30 עובדים פלסטינאים מהשטחים. כל זה קרה בדיוק בזמן מבצע שומר החומות, תוך כדי שהתרחשה התקוממות ואינתיפאדה של ערבים בכל רחבי המדינה. כמובן שנלחצנו מאוד, פנינו למועצה, ואמרנו מסוכן.. מה יקרה אם משפחתו של אחד מהם תפגע מפעולות של צה"ל, והוא י ידלק ויכנס לתסכול וכעס, וירוץ בישוב עם סכין שלופה מחפש נקמת דם? דבר שקרה לא מזמן באחד הישובים ופורסם בחדשות.לא קיבלנו מענה והגנה לחששות הביטחוניות שלנו, ורק הרגשה של מי אתם בכלל.. והפועלים הפלסטינאים הפכו להיות שכנים קרובים שלנו.

בנוסף, לאחרונה המועצה החליטה שיותר היא לא נותנת לתושבים חדשים וישנים אישורי תושבות, וזאת למרות שברור לגמרי שאנחנו תושבים של המועצה. אפילו הומלס נחשב תושב העיר שבה הוא גר. זאת כדי להקשות עלינו, וגם כדי להמשיך עם הקו שאנחנו לא תושבים של האזור.

זה לא הכל, נראה שאין סוף לאבסורדים, כי למרות שהחטיבה להתיישבות תומכת במועצה אזורית אשכול בנושאים רבים, כולל פיתוח ובנייה בשטח של צוחר ג',
המועצה תובעת אותה בבית משפט על זה שהיא אינה מצליחה לעמוד בתנאי החוזה לגבינו, ותובעת אותנו שנפנה את המקום לאלתר. כך יוצא שבנוסף לכל ההתמודדויות שלנו, אנחנו נאלצים לממן עורך דין בלמעלה מ70 אלף ש"ח מכספי ילדנו, כדי להתגונן מול המועצה שלנו. לסיכום קל להסתכל באופן סלקטיבי עלינו, להתעלם מהנסיבות, למצוא נקודה אחת בסיפור, הקרוואנים שהוספנו למצטרפים לגרעין, לקרוא לנו פולשים ומתנחלים, ומכאן בשרירות לב להתעמר בנו בחסות החוק.

למרות זאת, אין בנו טינה כלפי ראש המועצה וחברי המועצה, או כל אחד אחר, כי אנו יודעים כמה יכול להיות קשה לחיות באזור שלנו, וכמה כולנו יודעים מאמצים,
הבטחות ואכזבות, ושלפעמים בסיטואציות כאלו קל לשכוח את העיקר, לבלבל בין אויב לידיד.. ולשכוח .. יהודים אחים אנו!! מי כמונו וכמוכם, תושבי האזור, יודעים מה זה להיות עקורים מבית, להתארח בעתות מלחמה ברחבי הארץ בזכות טוב ליבם של אנשים. וכאן, כשיש למועצה אפשרות להחזיר טובה, ולארח אותנו באהבה, אנחנו צריכים להרגיש כאילו אנחנו נטל ועול? ואמרו רבנים: כמו שחורבן בית המקדש היה בעקבות שנאת חינם, כדי לתקן את המצב הזה צריך אהבת חינם ,שכל אחד מישראל יאהב את חברו בחינם. אז שתדעו, אי ן צורך לגרש אותנו, אנחנו עושים הכל כדי לעבור מכאן בעצמנו! לאחרונה חברנו לשרה איילת שקד ולאנשי משרדה, שמקדמים את התיישבותנו בישוב משלנו, ואני בטוחה ש בקרוב נעבור, והעוולות האלו שכתבתי עליהן לא יעיבו על הזיכרונות הטובים שלנו מהמקום הירוק והמבורך הזה, ותושביו אתם. ואנא, אחים, תשפטו אתם אם אנחנו מתנחלים ופולשים, או חבר'ה טובים עם חלום להקמת ישוב בארץ, שנעשה
להם עוול כבר שנים על שנים, והם לא התלוננו, לא תבעו, ואפיל לא פצו פה! רק חיכנו שנעבור ויגמר.

אנחנו מודים לכם מאוד על הכנסת האורחים החמה והאוהבת שלכם, ועל כל הטוב שקיבלנו, ועדיין מקבלים מכם. ברור לנו לגמרי שכתושבים אינכם מעורים במצב ואנחנו מברכים אתכם.תודה רבה על ההקשבה, ותודה רבה לכל האנשים הרבים והטובים שמלווים אותנו ועושים הרבה כדי לעזור לנו להקים ישוב חדש בארץ".

אתר 0404 מכבד את זכויות היוצרים ועושה מאמצים לאיתור בעלי הזכויות ביצירות הכלולות בכתבות. אם זיהית יצירה שאתה בעל הזכויות בה ואתה מעוניין להסירה מהכתבה, אנא פנה אלינו למייל: [email protected]