מעט מילים, הרבה תוכן - על פרשת השבוע ״בראשית״ - 0404
מעט מילים, הרבה תוכן – על פרשת השבוע ״בראשית״ 0404

מעט מילים, הרבה תוכן – על פרשת השבוע ״בראשית״

בְּרֵאשִׁ֖ית בָּרָ֣א אֱלֹקים אֵ֥ת הַשָּׁמַ֖יִם וְאֵ֥ת הָאָֽרֶץ: המחזה של בריאת העולם או של מעמד הר סיני לדוגמה, הם מחזות נשגבים. מדוע לא קיבלנו את התורה בפורמאט של סרטון וידיאו שבו יכולנו להתרשם מכל מימדי המציאות? כיצד אנו אמורים לדעת 'מה קרה שם' מתוך הפורמאט של טקסט כתוב? האם מספר המלים הקטן שבתיאור הבריאה מספיק להבנה אפילו בסיסית של המתרחש?

שאלות אלו מתחברות אל 'סופה' של התורה. משה העביר לנו את כל התורה כ'ספר'!! מי יודע על התורה יותר, אלו שזכו לעמוד במעמדים הנשגבים במדבר ב'זמן אמת' או אנחנו הקוראים את הטקסטים הללו מספרי התורה? האם טקסט יכול להכיל כה הרבה מידע? והאם המידע הויזואלי אינו עשיר יותר?
במימד הפילוסופי נשאל את

השאלות הנ"ל בניסוחים אחרים: האם הכתיבה אוחזת בכנפי הדיבור? האם היא משקפת את מלוא הרצון של המדבר החי? האם הטקסט משקף את מלא המסר של יוצרו? התשובה כמובן שלילית. הכתיבה בסופו של דבר מקיימת קשר גורדי בינה לבין פעולת הפיחות והצמצום של רצון המדבר.

הפרץ הפנימי המהווה את רצונו הכמוס והאמיתי של המדבר, הופך להיות מוגבל בסד של זמן ומרחב בעשותו טרנספורמציה לטקסט כתוב. למעשה, בכל פעולת כתיבה מתרחשת רדוקציה בין הרעיון לבין ניסוחו. לאחר פעולת הכתיבה נשאר רק 'משהו' מן הרעיון הבראשיתי. הרבה הולך לאיבוד.
לא לחינם קרויה היחידה הבסיסית של הטקסט- מילה, שהיא בעלת משמעות כפולה. ה'מילה' מקצצת בבשר החי של הרעיון והיא מהווה חוצץ בין האידיאה לבין הידיעה. המילה משאירה רק את השארית מן המקור והיא מבצעת רדוקציה של המקור, היא מלה אותו.

זאת ועוד, גם סימני הכתיבה, דהיינו האותיות יוצרות פיחות נוסף במסר. היחידה היותר בסיסית של הטקסט הינה האות. האות היא סימן, אבל סימן למה? סימן הוא דבר מייצג העומד במקום דבר אחר. לדוגמה: תו של נגינה מייצג צליל מסוים דווקא. האם האותיות או הכתב בהם אנו עושים שימוש מייצגות בצורתן הטיפוגרפית את המסומן? כאן יש להבחין באופן עקרוני בשני סוגי כתב. בכתב הפיקטוגרפי (=רישום תמונה, ייצוג אובייקטים באמצעות ציורים), כמו כתב החרטומים לדוגמה, נשאר זכר מסוים למסומן. בכתב הפונטי (=צלילי), כל אות מייצגת עיצור או תנועה וצליל אחד קבוע. בכתב הפונטי לא נשאר זכר למסומן.

המילה הפונטית (הקרויה- גרפמה) אינה במקום הדבר עצמו אלא במקום הצליל של הדבר עצמו. זהו עיבוד מידע מ'סדר שני', מסמן של מסמן. כאן הולכת לאיבוד הרבה יותר אינפורמציה. כאן אנו מגיעים לעיר, הכתב העברי בו נכתבה התורה.

הכתב העברי שהוא ביסודו פונטי , ועל יסוד כל מה שנאמר לעיל, מעלה את השאלה התיאורטית, מדוע לא קיבלנו את התורה בפורמאט עשיר ומלא של סרטון וידיאו לדוגמה? או לכל הפחות בכתב פיקטוגרפי עשיר?

התשובה לשאלה הדמיונית הזו קשורה בטבורה לכתב ולכתיב העברי. העברית, לשון הקודש, אינה שפה פונטית רגילה. לאות העברית ולא רק במובן הטיפוגרפי יש גם משמעות מטאפורית. התורה מדברת על 'אותות ומופתים' בנשימה אחת.

האות העברית מסמנת תכנים אחרים לאו דווקא פונטיים. היא נמצאת במעמד של מילה שלימה בשפות פונטיות אחרות. למסומן יקרא הפילוסוף דרידה "מסומן טרנסצדנטי". אחרים יקראו לזה 'אידיאה' (אפלטון) או 'פנימיות הקוגיטו' (דקארט).

הרב קוק זצ"ל כותב באורות (פיסקת אותיות הנשמה, פרק א, פיסקה ז) כי האותיות העבריות מייצגות את " זיו ואור פנימי של מהותנו". יושם לב, תכנים אלו מיוצגים בעברית כבר ברמת האות, המכונית בעצמה במילה בעלת משמעות. תכונה שאינה קיימת באף שפה. האות a לדוגמה היא סתם סימן פונטי ללא כל משמעות.

האות אלף לעומת זאת, היא גם המילה – אלף (שלה כמה וכמה משמעויות), מה שאינו קיים באף שפה אחרת.

התווים המסמנים את המסומן בשפת הקודש מכילים מידע פנימי עמוק, בכל הדרגות ובכל הסדרים. האות העברית אינה תו הסכמי אלא סימן אלוקי המאפשר קידוד מידע אין סופי.

וזו התשובה לשאלות שבתחילת המאמר. אלו הקוראים ומנתחים את הטקסט המקראי על בסיס הכתוב בלבד אמורים לדעת יותר מאלו ששמעו. מה שחסר מן המבע, המימיקה, הטון והקול, מושלם, מוכפל, ומועצם בתכנים החבויים שבאותיות ובמילים. בניתוח הטקסט של התורה, המהווה תשתית בסיסית לכל ענפי היהדות, אין כאן 'שמיעה' וניתוח של מידע באופן רציף וליניארי כעולה מסרטון וידיאו, אלא הבנה רוחבית, אופקית, אנכית, רב ערוצית, רב זמנית ולא ליניארית. כמות מידע אין סופי המהווה מצע לתורה שבע"פ ולכל ענפי היהדות שגודלם הוא בלתי נתפס בכל קנה מידה.

באדיבות: העיתון בשבתון