ערב הוקרה לפצועי צה"ל של חיל הרגלים 2020 בהשתתפות: אלי סופר, דרור זיכרמן ורמי ברכה. - 0404
ערב הוקרה לפצועי צה דרור זיכרמן שנפצע בשנת 2005 בהיתקלות עם מחבל ורמי ברכה אשר נפצע בלבנון כשעלה על מוקש. מתוך עמוד היוטיוב

ערב הוקרה לפצועי צה"ל של חיל הרגלים 2020 בהשתתפות: אלי סופר, דרור זיכרמן ורמי ברכה.

ערב ההוקרה לפצועי צה"ל של חיל הרגלים התקיים השנה בסימן "ניצחון הרוח ואחוות הלוחמים".

הטקס שנערך אחת לשנתיים נועד לחבק את הפצועים, בני משפחותיהם והקרובים להם שעד היום נושאים על גופם את זכרונות המלחמות השונות.

השנה, בצל מגבלות הקורונה, הערב התקיים בצורה שונה מהרגיל – במקום מפגש חברתי גדול, הוא התבצע באמצעות שיחות זום ושידורים חיים בפייסבוק. 

במהלך הטקס הופיעו ודיברו פצועים ממלחמות ומבצעים אשר שיתפו בסיפורם האישי ובהם אלי סופר שנפצע במהלך מבצע צוק איתן ב-2014, דרור זיכרמן שנפצע בשנת 2005 בהיתקלות עם מחבל ורמי ברכה אשר נפצע בלבנון כשעלה על מוקש.

אלי סופר נולד למשפחה חרדית מרובת ילדים וגדל בירושלים. בסביבות גיל 13 יצא בשאלה, וכתוצאה מכך התנתק הקשר בינו לבין משפחתו. עד מהרה הוא מצא את עצמו משוטט ברחובות הבירה ללא קורת גג ומבוגרים שיתמכו בו, חי בסביבה רוויה בסמים ואלכוהול. את רוב הזמן, הוא מספר, היה מקדיש לחיפוש אחר מקום לאכול ולישון, וכך היה שורד יום אחרי יום.

את השירות הצבאי עשה במגלן, מהיחידות המובחרות ביותר בצבא. תוך כדי השירות פרץ מבצע צוק איתן, וסופר וחבריו קיבלו פקודה להשתלט על בניין בעיר חאן יונס שבעזה ולהתבצר בתוכו. במהלך השהות שלהם במבנה התפוצץ מטען שזרע הרס רב. סופר החל לסרוק את הבניינים שממול, כדי לנסות לאתר צלפים של האויב, ואז נשמע צרור יריות. שני חבריו לצוות, שהיו מאחוריו, נפגעו מהאש ונהרגו. סופר, שעוד הספיק להשיב בירי, לא שם לב שגם הוא נפגע מכדור שפילח את ברכו, עד שקרס אל הקרקע.

אלי סופר, מתוך עמוד היוטיוב

"בניתוח הראשון שיצאתי ממנו (אחרי הפציעה) היה מישהו שישר צילם אותי, העלה לפייסבוק וכתב: "חייל בודד, אין לו תחתונים, אין לו גרביים, אף אחד לא בא לבקר אותו". אני לא דמיינתי כמה אנשים טובים יש בעולם הזה. הרס"ר של היחידה שלי הביא מכולה, היה ארגז של תחתונים, גרביים – המחלקה כבר קרסה, והיה שלב שכבר הייתי צריך לצאת מבית החולים ועכשיו אין לי לאן ללכת. ובאמת בגלל הפוסט שעשו לפני בפייסבוק הגעתי למשפחת ניצני, יאיר ניצני.  

אם אני שואל את עצמי היום, אם בגיל 13 או גיל  18 כשהתגייסתי או הרגע שנפצעתי שאני היום פה אדבר איתך ואצליח להשיג כל מה שהשגתי עד היום – לא הגיוני, עפתי על עצמי. אני היום גם כבר מסיים עם התואר הראשון, הייתי בנינג'ה ישראל, לפני שבוע לקחתי אליפות הארץ בטיפוס בקטגוריית נכים, אני עוד חודש וחצי מתחרה בישראמן באילת.

ניצחון הרוח בשבילי זה קודם כל להאמין בעצמך ולהציב לעצמך מטרות. זה באמת לדעת לאן אתה רוצה ללכת, גם אם אין לך מושג בדרך, גם אם אתה עושה זאת באי וודאות, לדעת ב100% שזה מה שאתה רוצה ואתה מרגיש שזה טוב לך. לא משנה כמה אנשים מסביב יאמרו לך "זה לא הגיוני". וככה הצלחתי להשיג דברים שלא דמיינתי שאני אצליח להשיג וזאת רק תחילת הדרך שלי".

דבריו של דרור זיכרמן:

"מכובדיי כולם,

זכות גדולה נפלה בחלקי כשהגעתי לכאן לנאום בשמכם. אמנם אנחנו במתכונת שונה. אתם מעבר למסך. אין חיבוקים. אין קרבה. אין מגע.

אבל אני מרגיש אתכם. פצועי מלחמות ישראל. ממלחמות הקיום הגדולות והעקובות מדם ועד המבצעים והאימונים של השנים האחרונות שמטרתם לשמור על השקט של תושבי מדינת ישראל.

כולנו חולקים יחד משהו משותף. כולנו שילמנו את מחיר השמירה על המולדת.

בתקופה כזו, חוסר הוודאות מורגש היטב בישראל, אצלנו הפצועים הוא מתחדד אף יותר.

אלו הפצועים בגוף ואלו הפצועים בנפש.

הבחירה בחיים נמצאת בכל  אחד מאיתנו. רק צריך לבחור. מאז ועד היום בכל יום אני בוחר בחיים. בכל בוקר זו המשימה. לקום ולהיות בעשייה למעני ולמענם.

כיום אני הבעלים של סטודיו לאימונים, מרצה על התמודדות עם פוסט טראומה, מאמן כושר ועוזר לפצועים בתהליך שיקום. מבין שהכל אפשרי, רק צריך לבחור ולעשות, גם כשזה לא קל.

בהזדמנות זו אני רוצה להודות למפקדי חטיבת כפיר על הליווי ושמירה על קשר, על התחושה שלא שכחתם אותנו, לא השארתם פצועים בשטח.

אתם מזכירים לנו שהיינו ונשארנו, לעיתים בעל כורחנו, חלק ממשפחת חטיבת כפיר. אנחנו כולנו חלק מסיפור המורשת של חיל הרגלים".

דבריו של רמי ברכה:

"נפצעתי בשנת 1983 כאשר נכנסתי לשדה מוקשים בלבנון כדי לחלץ את חברי לכוח, וכתוצאה מכך עליתי על מוקש ואיבדתי יד ורגל.

כיום, לאחר הפציעה, אני רץ, רוכב על אופני כביש, Kitesurfing, טיפוס הרים ומתאמן בחדר כושר. אני עושה יותר ספורט מאשר הייתי עושה לפני הפציעה זה בטוח. 

אחרי הפציעה נשכבתי בבית חולים וריחמתי על עצמי, התעשתי על עצמי ואמרתי "אתה כאן יושב ומרחם על עצמך, ובינתיים רמי שלא נפצע ממשיך בחיים שלו ומגדיל את הפער. תתחיל להתעורר ולצמצם את הפער הזה". בשלב מסוים הבנתי שעקפתי את הפער הזה מזמן אבל אני ממשיך מכח האינרציה.

בגיל 17 כשנדב, הבן שלי, ביקש שנחתום על ויתור על הפטור שיש לו ולאיליי אחיו משירות קרבי, תמי אשתי נעמדה כמו נמרה ואמרה: "הילד רוצה ללכת לקרבי אנחנו צריכים לעזור לו!".

הדילמה הפכה להיות לא דילמה ברגע שהילדים אמרו את דברם.

המסר שלי להורים שמתלבטים הוא זה: "תנסו להיות עוד יותר אובייקטיבים ממני ותנו לילד ללכת אחרי החלומות שלו, לכל אחד החלומות שלו ואל תערבבו בין החלומות שלכם לשלו. ואם הצלחתם בצורה מושלמת ואפשרתם לו להחליט החלטה עצמאית, אז הצלחתם".

איליי ברכה, בנו של רמי מוסיף: "בהתחלה רציתי להתגייס לנח"ל, מפה לשם הלכתי לגיבוש צנחנים. הגעתי לדובדבן ופתאום אני שם לב שיש לי כומתה אדומה כמו שיש לאבא ולאחי הגדול. זה מאד משמח לדעת שכשאני חוזר הביתה אני יכול לספר למי שיודע יותר טוב מכולם איך זה לעבור דברים כמו גיבוש, טירונות או להיפצע.

משפט אחד על אבא שלי –  הוא מלך! הדרך שהוא עשה, איך שהוא מלמד אותנו להמשיך לעשות מה שאנחנו רוצים למרות הפחד שהיה לו בגלל הפציעה שלו – זה משהו מדהים".

רמי מסכם את דבריו ואומר: "אחרי כל הדברים שעברתי אני מתרגש רק מדברים טובים. בפציעה לא בכיתי, בבית החולים לא בכיתי, אבל לשמוע דברים כאלו מהבן שלי גורם לי לבכות, ואני נהנה לראות שהם מקבלים את הדברים הטובים שאנחנו רוצים לתת להם".

רמי ברכה, מתוך עמוד היוטיוב

מתוך ערב ערב הוקרה לפצועי חיל הרגלים, 24 בדצמבר 2020

https://www.youtube.com/watch?v=930Q8gfGPLY&feature=youtu.be

הערוץ המלא Live Space

https://www.youtube.com/channel/UCeU-yXOxqi8xyo6HTS31lBQ

אתר 0404 מכבד את זכויות היוצרים ועושה מאמצים לאיתור בעלי הזכויות ביצירות הכלולות בכתבות. אם זיהית יצירה שאתה בעל הזכויות בה ואתה מעוניין להסירה מהכתבה, אנא פנה אלינו למייל: [email protected]