נביא ומלך כתפיסות הנהגה - על פרשת השבוע ״שופטים״ - 0404
נביא ומלך כתפיסות הנהגה – על פרשת השבוע ״שופטים״ 0404

נביא ומלך כתפיסות הנהגה – על פרשת השבוע ״שופטים״

על אף שמשטר המדינה היהודית האידיאלי הינו 'תיאוקרטיה' במובן של שלטון האל, אנו פוגשים בפרשתנו ארבע מוסדות מדיניים/ חברתיים: נביא, מלך, שופט וכהן. תפקידי השופט והכהן מוגדרים למדי, והם אפילו מוצגים כאיש אחד על ידי התורה בהקשר המשפטי- וּבָאתָ֗ אֶל־הַכֹּהֲנִים֙ הַלְוִיִּ֔ם וְאֶל ־ הַשֹּׁפֵ֔ט אֲשֶׁ֥ר יִהְיֶ֖ה בַּיָּמִ֣ים הָהֵ֑ם וְדָרַשְׁתָּ֙ וְהִגִּ֣ידוּ לְךָ֔ אֵ֖ת דְּבַ֥ר הַמִּשְׁפָּֽט. לנביא והמלך לכאורה תפקידים חופפים, דאגה לעם היושב בציון מכל היבט. מקור סמכותו של המלך הוא העם (שום תשים עליך מלך) ומקור סמכותו של הנביא הוא האל (נָבִ֨יא מִקִּרְבְּךָ֤ מֵאַחֶ֙יךָ֙ כָּמֹ֔נִי יָקִ֥ים לְךָ֖ יְקֹוָ֣ק אֱלֹהֶ֑יךָ..).

התפקידים החופפים לכאורה של הנביא והמלך, גרמו ללא מעט ויכוחים ועימותים בין שני המוסדות הללו לאורך שנות ההיסטוריה היהודית. העימותים דהיום בין ה'רשות המחוקקת' ל'רשות השופטת' מזכירים מאוד את העימותים הללו אולם הם מחווירים בעוצמתם לעומת מה שהתרחש בעבר הרחוק בארץ ישראל. גם הטענה המוכרת שלפיה הרשות המחוקקת 'עדיפה' על השופטת בשל מקור כוחה ואופן בחירתה, בחירה על ידי העם, אינה 'מחזיקה מים' בלשון המעטה. גם הסנהדרין (=הרשות השופטת), היתה מאז ומעולם קבוצה אליטיסטית סגורה שבחרה את חבריה בעצמה.

מה אם כן ההבדלים בין הנביא למלך? ומדוע כה רבו העימותים ביניהם? ביסודו של דבר, לנגד עיניהם עמדה תמיד טובת העם והממלכה. על שאלה זו משיב הרב קוק ( עין איה, פיסקה קל"ו). מניתוח דבריו עולה כי נבואה ומלוכה אינם מייצגים רק מוסדות מדיניים/ חברתיים אלא הם ראשית לכל תפיסות הנהגה מדיניות, לאומיות, ואישיות חלוקות ביניהן לכאורה. ברם, בתפיסת הכוללת (לאומית או אישית) הן מהוות תפיסות משלימות והכרחיות בשל המציאות והתסריטים אותם יוצר הבורא ללא הרף עבורנו. המוסדות הללו כחלק מן המדינה היהודית הם הביטוי המעשי של תפיסות חלוקות אלו ולא המקור לתפיסות אלו.

" כח הנבואה שהשפיע הקב"ה לישראל בזמן הנבואה היה תעודתו למלא את הצרכים הנצחיים של האומה, להנחילה חיי עד רוחניים, גם ללמדה ארחות חיים שבהם תשיג הקיום התמידי, שיהי' רוחה חי לעולמים ושתזכה לקיום לאומי בעתיד". ההוראות, הפקודות, וההמלצות הנבואיות למוסד המלוכה אינן מתייחסות לעתיד הרחוק של עם ישראל. הם נוגעות להחלטות עכשוויות ומיידיות אולם הם נגזרות מתוך ראייה ארוכת טווח של נצח עם ישראל והתמדה בהמשך קיומו.

"כח המלוכה הי' לאשר את העם בחיים הלאומים בהווה. כי ישנם דברים והנהגות שמוסיפין בעם אומץ לשעה ונוטלים ממנו כוח קיומו לעתיד, ולהיפך דברים רבים שאף שמחלישים אותו לשעה מ"מ מוסיפים הם לעתיד עז וגבורה". ההנהגה המלכותית מתייחסת אל ההווה. יש הגיון רב בהנהגה זו שהרי שמירה על ההווה הינה תנאי הכרחי לקיומו של עתיד כל שהוא.

עימותים אידיאולוגיים ואחרים כמעט בכל הדיסציפלינות המוכרות, שואבות כוחן משתי תפיסות היסוד הללו (נבואה ומלוכה). כך הן מוכרות בתחום הכלכלה כשני מושגים: 'טווח קצר' ו'טווח ארוך'. לדוגמה, הויכוח על רווחי הגז העתידיים שכבר התחיל יהיה בעיקרו מבוסס על שתי תפיסות אלו. יש שיאמרו כי יש לעשות שימוש ברווחים אלו כדי לפתור את הבעיות העכשוויות של המדינה: בעיית הנכים, הדיור, וכדומה, אלו מייצגים את גישת המלך. יש שיאמרו כי חייבים להשקיע בתשתיות ובמחקר שיתנו תוצאותיהן בדורות הבאים, אלו מייצגים את גישת הנביא.

מובן שהפתרון הקלאסי יהי תמיד פשרה, אלא שזה אינו תמיד הפתרון האידיאלי, במיוחד כאשר הוא לא יפתור אף אחת מן הבעיות באופן מלא אלא אדרבא ינציח אותן. הפשרה הנדרשת חייבת להיות אלוקית. היא חייבת להיות פשרה הנותנת מענה אמיתי לשתי הקצוות. במדינה היהודית האידיאלית, מלך צדיק השומע לקולו של הנביא יכול להיות בטוח כי היענות להמלצות או הוראות הנביא יביאו לתוצאה אופטימלית מבחינת העם והממלכה.

באדיבות העיתון בשבתון.