״ההסכם עם הרו - מסחרה וטעם רע שפוגם בתחושת הצדק״ / ח"כ בצלאל סמוטריץ' בטור מיוחד - 0404
״ההסכם עם הרו – מסחרה וטעם רע שפוגם בתחושת הצדק״ / ח"כ בצלאל סמוטריץ' בטור מיוחד יח"צ, פייסבוק

״ההסכם עם הרו – מסחרה וטעם רע שפוגם בתחושת הצדק״ / ח"כ בצלאל סמוטריץ' בטור מיוחד

האינטרס הציבורי

בשורות הבאות אנסה להסביר למה אני חש לא בנוח עם הסכם עד המדינה המסתמן עם ארי הארו. מה רע לכאורה בהסכם עד מדינה? מדובר בפרקטיקה שרשויות החוק עושות בה שימוש כל הזמן כחלק ממלחמתם בפשע ובעבריינות. הרציונל שלה ברור – 'משלמים מחיר' במיצוי הדין עם מישהו 'פחות חשוב' וב'תמורה' תופסים את מי שחשוב יותר לתפוס.

כמה מילים כהקדמה: אין ספק שגילוי האמת ומיצוי הדין עם מי שעבר על החוק הם אינטרסים ציבוריים חשובים מאוד. אלו הם האינטרסים העיקריים שניצבים בבסיסו של ההליך הפלילי. במקרה של חקירות ראש הממשלה מתווסף להם גם המאבק בשחיתות, שמהווה אף הוא אינטרס ציבורי חשוב מאוד. אבל חשוב לזכור שאלו לא האינטרסים היחידים במרחב. ישנם אינטרסים ציבוריים נוספים, ולא פעם כשישנה התנגשות הם גוברים על האינטרסים שביסוד ההליך הפלילי. 

כך, למשל, האינטרס שלא להרשיע חפים מפשע והחשש שאם נעשה 'הכל' כדי להגיע לחקר האמת נפגע מידי פעם בחפים מפשע, גוברים לא פעם על האינטרס שבגילוי האמת ומשפיעים לא מעט על סדר הדין הפלילי ודיני הראיות באופן שכובל את רשויות החקירה והתביעה ומקשה עליהם להגיע לחקר האמת. זה 'מחיר' שאנחנו כחברה מוכנים לשלם בכדי לצמצם את החשש מפני פגיעה בחפים מפשע.

ויש עוד אינטרסים שכחברה חשוב לנו מאוד לשמור עליהם. כיבוד ההכרעה הדמוקרטית הוא אינטרס ציבורי חשוב מאוד. כך גם יציבות שלטונית והימנעות מבחירות מוקדמות, שעלולה להיות להן השפעה שלילית על המשק והכלכלה, על תקציב המדינה, על היכולת לקדם תכניות ארוכות טווח במשרדי הממשלה, ועוד ועוד. 

האינטרס הציבורי שבמיצוי הדין עלול לעמוד בסתירה לאינטרסים האלה שעה שמדובר בנבחר ציבור, ובטח שעה שמדובר בראש ממשלה.

כמו במקרים רבים שבהם ישנה התנגשות בין אינטרסים ציבוריים שונים, אנו נדרשים לאזן בין האינטרסים המתנגשים. פעמים יהא זה מה שמכונה בשפה המשפטית "איזון אנכי" שבמסגרתו ערך אחד נסוג לחלוטין בפני ערך אחר, ופעמים יהא זה "איזון אופקי" שבמסגרתו ניתן לקיים את שני הערכים עם וויתורים באחד מהם או בשניהם.

הצורך הזה לאזן בין אינטרסים מנוגדים אינו זר להליך הפלילי במדינת ישראל והוא שמונח ביסודם של מושגים מוכרים כדוגמת סגירת תיק בעילה של "חוסר עניין לציבור" או טענת "זוטי דברים" שהיא טענה יחסית בבסיסה.

שלמה מור

הפרקטיקה של השימוש בעדי מדינה היא פרקטיקה בעייתית תמיד. העובדה שהעד הוא למעשה עבריין בעצמו, ועוד יותר מכך העובדה שהעדות שלו מונעת מאינטרס אישי מובהק למלט את עצמו מן הדין, מקשים מאוד לתת אמון בעדותו. ואכן, על פי הדין הקיים לא ניתן לבסס הרשעה על סמך עדותו של עד מדינה מבלי לצרף לה ראיות נוספות. גם תחושת הצדק נפגעת מהפיכת ההליך הפלילי ל'מסחרה' של תן וקח. טוהר ההליך הפלילי ותחושת הנקיות הציבורית שלו חשובים לא פחות מגילוי האמת. אמון הציבור ברשויות האכיפה נשען הרבה מאוד על תחושת היושר והצדק ועל הנראות של ההליך כלפי חוץ (תחשבו על המשפט הידוע "הצדק צריך גם להיראות ולא רק להיעשות") והוא חיוני ליכולתן של המערכות לפעול. האמון הציבורי הוא שמעניק לרשויות הללו את הלגיטימציה לפעול וכשהוא נפגע הלגיטימציה שלהן פוחתת וכך גם יעילותן.

וזה עוד לא הכל. כאשר הסכם עד המדינה כולל הענקת חסינות או הקלות בתיק אחד בתמורה ל'חומר' על חשודים בתיק אחר בכלל – תחושת 'המסחרה' מתעצמת, ואיתה הטעם הרע שנלווה להליך ופוגם בתחושת הצדק. 

אני מאלה שסבורים שגם הדרך חשובה ולא רק התוצאה. זה לדעתי מה שמבדיל דמוקרטיות ממשטרים אחרים. בדמוקרטיה המטרה לא מקדשת את כל האמצעים. אנחנו לא נלחמים בטרור 'בכל דרך' ואנחנו לא עושים 'הכל' כדי למצות את הדין עם העבריינים. טוהר ההליך חשוב לא פחות מהתוצאה שלו.

וגם זה עוד לא הכל. במקרה של ארי הארו נגרמת פגיעה באינטרס ציבורי נוסף שאני מציע לא להקל בו ראש – יחסי האמון והנאמנות בין אנשים בכלל, ובמערכות ציבוריות בפרט. האמון הזה הוא קריטי ליכולת התפקוד המיטבית של מרבית המערכות הסובבות אותנו וצריך לחשוב טוב טוב לפני שפוגעים בו. בעולם שלנו תקשורת ויחסי אמון בינאישיים הם מאבני היסוד לקיומה של החברה. ממש לא היינו רוצים לחיות בחברה חשדנית שבה אדם לאדם זאב. מהסיבה הזו, לדוגמא, עדות של בן זוג אינה קבילה בד"כ כנגד בן זוגו. ההבנה של הנזק שהתנגשות כזו עלולה להסב לאמון ולשותפות בין בני זוג במשפחה גוברת על האינטרס שבגילוי האמת. 

כאשר מאלצים אדם במה שאי אפשר להגדיר אותו אלא סחיטה לבגוד באמון של אדם שהוא היה מהאנשים הכי קרובים אליו יש לכך השלכות רוחב. לא מדובר, כמובן, בשני אנשים שהאמון והשותפות ביניהם נבנו מלכתחילה סביב עבריינות (על שותפות כזו ממש אין אינטרס ציבורי להגן), אלא באנשים שהאמון והיחסים הבינאישיים הקרובים כל כך ביניהם נבנו סביב דברים חיוביים של טובת מדינת ישראל וניהול ענייניה. בעיניי האמון הזה הוא פשוט קדוש והפגיעה בו במקרה הזה גורמת נזק שעולה על התועלת שבגילוי האמת. תחשבו על השלכות הרוחב, על השדר החברתי, על מה זה עושה לאמון בין אנשים בכל כך הרבה מערכות שסובבות אותנו – שזוקקות את האמון הזה ובנויות עליו. 

כמובן, כמו ערכים חברתיים רבים אחרים, גם ערך הריעות והנאמנות הוא לא ערך מוחלט ויש מקרים שבהחלט יהיה מוצדק לפגוע בו. יהיו אלה מקרים שבהם יהיה ערך אחר שיגבר. וזו כמובן שאלה של איזון שתלויה בטיב החשדות ובעוצמת הפגיעה שלהם באינטרס הציבורי. כמובן שאם נדרש לנו עד מדינה בכדי להרחיק מהשירות הציבורי נבחר ציבור שמוכר את טובת המדינה בעבור בצע כסף, ואולי גם חלילה מסכן אותה, ייסוג ערך הריעות והנאמנות לאחור והסכם כזה יהיה מוצדק. לדעתי, סיגרים ושמפניה, וכך גם מערכת יחסים פסולה בין עיתון ושלטון, עם שאני לא מיקל ראש בהם, הם לא מהסוג הזה.

בשנים האחרונות נדמה שכחברה הפכנו את המלחמה בשחיתות לחזות הכל ובדרך שכחנו הרבה מאוד ערכים אחרים. יכול להיות שזו תגובת נגד טבעית להתרחבות תופעת השחיתות ויכול גם להיות שזה חלק מחוסר האמון שלנו כחברה במערכות השלטון ובנבחריו. כך או כך, תנועת המטוטלת הזו לא בריאה וטוב נעשה אם נמצא את דרך המלך שבה נילחם בשחיתות אבל לא בכל מחיר. נילחם בשחיתות אבל לא נרמוס בדרך את כל יתר הערכים שעליהם מושתת חברה דמוקרטית מתוקנת.