פרשת המגנומטרים - סימפטום לבעיה עמוקה יותר / יעקב סבג - 0404
פרשת המגנומטרים – סימפטום לבעיה עמוקה יותר / יעקב סבג שלמה מור, 0404

פרשת המגנומטרים – סימפטום לבעיה עמוקה יותר / יעקב סבג

התקפלות הקבינט בנושא המגנומטרים בהר הבית, הייתה סוף צפוי ו"טבעי" לכאורה, של התייעצות עם הדרג המקצועי הבטחוני, שעליו מסתמכת הממשלה כגורם שאמור לספק פתרונות מעשיים. מבישה ככל שתהיה, ההתקפלות הזו בפני האלימות האסלאמית היא רק סימפטום לבעיה עמוקה יותר.

מטבע הדברים היינו רוצים להאמין שהדרגים המקצועיים הבכירים משיאים עצות מקצועיות נקיות מאג'נדות ומאינטרסים: הרי בידיהם מופקדים חיינו. כוחם של דרגים אלה מתעצם נוכח העובדה שלעיתים הדרג הפוליטי לוקה בידע ובהיכרות עם הסוגיות והפרקטיקות הבטחוניות, ולכן נוטה לפעול בהתאם להמלצותיהם של הדרגים המקצועיים.

הבעיה מתחילה כשהבכירים באים עם אג'נדה שונה מהותית משל נבחרי הציבור. גישת מי תגבר? איש המקצוע המנוסה עם האג'נדה החבויה העטופה בהילה מקצועית, או המדינאי הנבחר, הבלתי-מנוסה, הנתפס כמי שמנסה לרצות את הקהל? מה הסיכוי שהמדינאי יישם מדיניות בניגוד מוצהר לעמדה ה-"מקצועית"?  בעבר המטכ"ל התנהל כסניף מפא"י; בימינו אנשי המטכ"ל, השב"כ, המוסד והמשטרה נזהרים מלהביע עמדות פוליטיות גלויות, אבל פעמים רבות עמדותיהם המקצועיות נגועות מאוד באינטרסים ובאג'נדות פוליטיות.

סיפור להמחשה מנסיוני האישי: כשנבחר נתניהו לראשות הממשלה ב-96', התקבל דיווח במדור היועץ לענייני ערבים במנהל האזרחי (בו שירתי אז) שערפאת התבטא בפני צמרת הפת"ח באומרו ש-"בחירת העם בישראל בנתניהו היא הכרזת מלחמה ויש להיערך אליה". הדיווחים על ההיערכות הפלסטינית לעימות, הגיעו ממספר גורמים, סודיים וגלויים; אבל בשב"כ ובמתפ"ש התמקדו בהעברת דיווחים לממשלה החדשה אודות חשיבות התיאום הבטחוני עם הרש"פ.

בענף בו שירתי, התחלף המפקד, וסגנו חיכה לאישור מינוי ולהעלאה בדרגה. לאחר המתנה ממושכת הוא הוזמן לראיון, וכאיש מקצוע בחר להבליט את הידיעות אודות ההיערכות לעימות. זה עלה לו ביוקר: המתפ"ש האלוף אורן שחור החליט שהלה לא ימשיך ביחידה. זמן קצר לאחר מכן נתפס אותו האלוף כשהוא יוצא מפגישת לילה חשאית לא מאושרת עם יו"ר האופוזיציה שמעון פרס.

גם בשב"כ לא אהבו את דיווחינו, שלא השתלבו עם האג'נדה, ומיהרו להודיע כי יש להתעלם מהידיעות בנושא ההיערכות לעימות. אפילו העימותים האלימים סביב מנהרות הכותל במאי 1996, לא הביאו לשינוי הקו ה-"מקצועי". והשב"כ לא נטל אחריות לכישלונו מעולם; מי שנתפס אשם עד היום הוא רה"מ שאישר את פתיחת המנהרות; נשמע מוכר?

הסכמי אוסלו החמירו את הפוליטיזציה: קציני צה"ל שולבו במו"מ ואנשי שב"כ עסקו בניהול קשרים מול בכירי הרש"פ ואולצו לסמוך עליהם, משל היו דיפלומטים. הבכירים היו שותפים בהכנת תכניות נסיגה, ו"התאהבו" בהן; הנסיגה הפכה משאלה של "האם?" ל-"מתי?" ולמי שמתנהל בגישה כזו, החלטות על ויתורים בשטחי C כמו התכנית להרחבת קלקיליה, לא נתפסות כוויתור.

כבר ראינו בלבנון השנייה ובסבבי האלימות בעזה שהמטכ"ל ממאן לנצח. ישראל אפילו לא מעזה להפעיל לחץ על החמאס להחזרת נעדרינו מחשש להסלמה. המצב הזה, נובע מחוסר הרצון של המטכ"ל להכריע: הכרעה תעלה את השאלה מה לעשות עם הרצועה – האם להעבירה לאבו-מאזן או לחזור לשלוט בה? וצה"ל לא רוצה להביא למציאות שתציב את השאלות הללו בפני הממשלה, מחשש שאולי יוטל עליו לשוב לשטח. בצבא מעדיפים לעשות הכל כדי לדחות את הסבב הבא, גם אם ברור שהוא בלתי-נמנע ושככל שנמתין – יעלה המחיר.

ערב ששת הימים, הצבא הוא שלחץ על הממשלה לצאת לפעולת מנע. כך היה גם בימי ה-101. דווקא הדרג המדיני הוא שנדרש לרסן את הלהט שנשב מהמטכ"ל; ואכן היה זה צבא ניצחון ולא "הכלה".

בימים אלו, כשהדרג הבטחוני מאלץ את הממשלה להתקפל לנגד עינינו בסוגיית המגנומטרים, כאילו אין לישראל יכולת להתמודד עם האלימות הערבית ועם הלחצים של אבו-מאזן ועבדאללה (שליטים שללא גיבוי ישראלי יקרסו) – קשה להתחמק מהתחושה ששוב אווירת הרפיסות של הדרגים המקצועיים גובה מכולנו מחיר יקר מדי ופוגעת ברצון העם ובטובתו.

*יעקב סבג שירת 21 שנים במנהל האזרחי