הנשיא: "יש מחיר לקיום שלנו כאן ואנחנו ביראה ובאימה נכונים לשלם אותו" - 0404
+
הנשיא: "יש מחיר לקיום שלנו כאן ואנחנו ביראה ובאימה נכונים לשלם אותו" ערוץ 20

הנשיא: "יש מחיר לקיום שלנו כאן ואנחנו ביראה ובאימה נכונים לשלם אותו"

הנשיא ראובן רובי ריבלין נשא דברים בכותל המערבי בעצרת הממלכתית ליום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה.

ריבלין: "משפחות יקרות. אמהות ואבות, בנות ובני זוג, אחים ואחיות, ילדים וילדות, סבתות וסבים, אזרחי ישראל.
 
"על משכבי בלילות
ביקשתי את שאהבה נפשי,
ביקשתיו – ולא מצאתיו."
 
פעם, כשהייתי קטן, הם, הנופלים, היו הגדולים. בני השכבה הבוגרת, המדריכים שהערצנו. אחר כך הם נפלו בני גילי. חברים קרובים שלנו, מהכיתה, מהשכבה.
 
מדי פעם, שבו ושלחו לנו חברינו תזכורת כואבת, כשנפלו במילואים, במלחמת ששת הימים, בהתשה, ובמלחמת יום הכיפורים. הבאנו לעולם ילדים, והנופלים כבר בגיל ילדינו.
 
בנים של חברים טובים. חברים של הילדים שלנו. צעירים וצעירים יותר.
 
והיום אני מגיע אל הבתים שלהם, הבתים שלכם, (בני המשפחות), והם, הנופלים, הבנים והבנות האהובים כל כך, צעירים ממש. והם כבר בגיל נכדינו. כמו גזירת גורל ארורה, אני תמיד מגיע מאוחר מידי.
 
תמיד אני מפסיד אותם. רואה את שמותיהם, במסגרת שחורה. והתמונות צבעוניות, והסרטונים חיים, ו'הסלפי' האחרון עם האח הקטן, וההודעה האחרונה לאמא, והלב נקרע. ופתאום המדים גדולים עליהם. והכומתה לא מתאימה. והמוות מתווכח עם החיוך.
 
וסבא וסבתא, אתם, יושבים שם, תמיד בצד, (הבכי שלכם חרישי) ואתם – כבר לא צעירים. אתם יושבים ושותקים ואני שותק איתכם.
 
יקיריי. בכותל הדמעות והתקוות הזה, הערב, חמישים שנים לשחרור ירושלים, אנחנו זוכרים: החירות שלנו קדושה, קדושה וקשה. אנחנו יודעים, יש מחיר לקיום שלנו כאן, לחירות שלנו.
יש מחיר, ואנחנו ביראה ובאימה, נכונים לשלם אותו.
 
משפחות יקרות, אנחנו חיים את הזכות, אתן שילמתן את המחיר.  את מחיר חירותנו  הנקנית בדם.
 
"הוקפצתי בערך בשלוש",
כתב נמרוד שגב,
"היה זה צלצול הטלפון.
אמרה לי: חייל, שטחי כינוס.
 
צעקת לי שאת לא מוכנה
לשלם את המחיר.
 
אמרתי יפיופה, זה דבר די שגרתי
וכל אזרח- חייל חייב ללכת
נשקתי הרגעתי "כאילו אמיתי"
קיוויתי שאחזור לפני שלכת".
 
כך כתב.
 
ארבעה ימים אחר כך, בט"ו באב, חג האהבה, נמרוד נפל בקרב בדרום לבנון  (במלחמת לבנון השנייה).
 
חייב ללכת, הוא כתב. אנחנו כולנו, חייבים ללכת, כך חונכנו, כך אנחנו מחנכים את ילדינו.
 
יקיריי.
המחיר הנורא של הקיום שלנו כאן, מטיל עלינו חובה, לדאוג ביום ובלילה, לעשות הכל, הכל, כדי לעמוד במשימה: ראשית, להבטיח את ביטחון אזרחינו, את בטחון מדינת ישראל. שנית, לעשות כל שביכולתנו  כדי להבטיח את שלום חיילינו בביצוע משימתם.
 
עלינו להיות יותר מוכנים ממוכנים. יותר מצוינים ממצוינים. תמיד לבדוק את עצמנו. תמיד דרוכים.  תמיד מקדימים בצעד.
תמיד עסוקים, לא במניעת המלחמה הבאה, אלא במניעת המלחמות הבאות, בכל כלי ואפיק העומדים לרשותנו. 
 
לשם כך  צה"ל מוכרח להיות מוקדש כל כולו למשימות שלפניו. צה"ל הוא כולנו, הוא שומר עלינו – ואנחנו נשמור עליו. 
 
השמירה שלנו, ושל צה"ל, על הממלכתיות שבו, היא השמירה על היסודות הבסיסיים ביותר עליהם עומד הבית הזה.
 
אסור לנו לשכוח: אנחנו נופלים יחד, וקמים יחד.
 
בשער הגיא
(באב אל ואד,)
ובבינת ג'בל.
 
בתעלת סואץ,
וכאן בעיר העתיקה.
 
בסג'עייה,
ובבופור.
 
באסונות הפוקדים אותנו באימונים, ובתחושת ההקלה שלנו לשמע המילים: כל כוחותינו שבו בשלום.

 משפחות יקרות. הבוקר חנכנו את היכל הזיכרון הממלכתי לחללי מערכות ישראל.
 
המחויבות שלנו לעתיד, היא גם המחויבות שלנו לזיכרון.
 
הזיכרון של הבנים והבנות, הגיבורים שלנו, האהובים שלכם.
 
תקומה אמתית של עם, צומחת מתוך זיכרון חי,של השורשים שלנו, של ההיסטוריה והמסורת שלנו.
 
זיכרון חי  של הגיבורים והגיבורות שלנו.
 
לא רק תמונות במסגרת שחורה על קיר.
 
אלא-  מורשת חיה, אבוקה המאירה את דרכנו, סיפור חייהם ומותם.
 
נזכור את כולם. לאורם נלך. איננו שוכחים
את הלוחמים שלא שבו משדות הקרב.
 
המשימה להשבת הנעדרים והחללים שמקום קבורתם לא נודע,
טרם הושלמה.
המחויבות שלנו לבנים,
בעינה עומדת.

יחד, הערב, אנחנו שולחים 
תפילה לרפואה שלמה,
לכל הפצועים,
במאבקם היומיומי.
 
יקיריי. משפחות אהובות.
אני מתפלל שנדע למשוך
מקדושת היחד שביום הזה,
לכל ימות השנה.
שנזכור את המחיר,
ואת הנושאים בו,
שנהיה ראויים לו;
שנהיה ראויים לכם.
 
"אם תמצאו את דודי,
מה תגידו לו,
שחולת אהבה אני".
 
תהא נשמתם
של בנינו ובנותינו,
צרורה בצרור החיים.