בנט במצעד החיים: "המדינה היהודית משמשת ככיפת ברזל חזקה" - 0404
בנט במצעד החיים: "המדינה היהודית משמשת ככיפת ברזל חזקה" משרד החינוך

בנט במצעד החיים: "המדינה היהודית משמשת ככיפת ברזל חזקה"

נאום השר בנט במצעד החיים, פולין, 2017. (המקור באנגלית).

להלן נאומו המלא:

  שִׁיר מִזְמוֹר לְאָסָף. אֱלֹהִים אַל-דֳּמִי-לָךְ; אַל-תֶּחֱרַשׁ וְאַל-תִּשְׁקֹט אֵל.

הפסוקים הללו בתהילים שנכתבו לפני אלפי שנים, קוראים אל השם שלא ישתוק אל מול הרצח של בני ישראל.

ועכשיו, כשאנו עומדים כאן, על האדמה רוויית-הדם של אושוויץ, השקט צורם. אילו המקום היה יכול לדבר, הוא היה מספר על הטרגדיה הגדולה ביותר והפשעים הזוועתיים ביותר בהיסטוריה האנושית: מסילות הרכבת שהלכנו לאורכם, היו משתפות על הדמעות והתפלות של יהודי פולין, הונגריה, יוון ואיטליה שהובלו כצאן לטבח.

ביתני העץ היו נזכרים במילים האחרונות ובצעקות של שרה, אדל, דב-בער ואסתר. הגדרות היו מזכירות לנו שהיו שניסו להימלט, וכשלו. מגדלי השמירה היו מעידים שחיילים בעלי שמות ופרצופים התבוננו בסבלם של מיליונים ואפשרו לזה להתרחש.

והמשרפות. אני רואה כאן בערך 5,000 אנשים היום, זה חצי יום עבודה באושוויץ. בחצי יום הנאצים הרגו 5,000 יהודים. כשנכנסתי לכאן לא יכלתי להמנע מהמחשבה, יש רק 4 משרפות, בנות הברית ידעו בדיוק היכן הן. היו להם מאות אלפי פצצות, הפצצה אחת יכלה להפסיק את ההרג. ב1943 או ב1944. אבל הם לא.

והארובות ישתקו. כי אין מילים שיכולות לתאר את השריפה של אנשים תמימים בעודם חיים, בניסיון למחוק את עצם קיומם מהזיכרון המשותף שלנו.

בתים מלאי מוסיקה – השתתקו. קהילות תוססות – נהרסו, אבל השרידים של אושוויץ, בירקנאו, מאיידניק, סוביבור, בלזץ וטרבלינקה הם מעטים ושקטים. כמעט ולא נותר זכר לגטאות של לודז', וינה, סלונים, מינסק, פראג או פריז.

אז אנו אוספים רסיסי מידע מהיומנים של אלו שנספו, מהספרים של ההיסטוריונים, ומעל לכל, מהעדויות של אלו שניצלו, כמו הרב לאו.

אבל אלא ששרדו את הזוועות אט-אט הולכים ומתמעטים. הם לוקחים עימם את הסיפורים והעדויות. אנו מתקרבים ליום שבו אחרון הניצולים ייפרד מאיתנו.

אני רוצה להפציר בכם – משתתפים מרחבי העולם – דברו עם הניצולים הנמצאים כאן היום. תקשיבו להם. תזכרו את השמות, הפרצופים והסיפורים שלהם.

לצערנו, יש בעולם אנשים המנסים לשכתב את ההיסטוריה ולשנות את העובדות.

יש המכחישים שהשואה קרתה. אחרים ממזערים או מגמדים אותה. הם ממשיכים במשימה בה הנאצים נכשלו: לגרום לכך שמיליוני יהודים עם משפחה, חברים, פחדים, ציפיות ומשאלות יימחקו אבל הם טועים. הם רשעים. וגם הם ייכשלו. אז אני מפציר בכם – דברו עם השורדים, כדי שיום אחד תוכלו לומר לנכדים שלכם: "הייתי באושוויץ עם ניצול שואה." זאת האחריות שלנו והמשימה שלנו.

הסיפור של המשפחה שלי, סבתי מיכאלה, סבי ישראל (ארוין) לפקוב שאיבדו את כל משפחתם בשואה. אלי, סבא של אישתי גילת. שהיה נער, היתה לו חזות לא יהודית, אז הוא הגן ודאג לכל מחסורם של אמו ושני אחיו ביער. במשך שנים, כל שבועים הוא העביר אותם ממקום מחבוא אחד למקום מחבוא אחר, ובשבוע האחרון לפני השחרור הוא הגיע הביתה וראה שני נערים מקומיים צוחקים, הם אמרו לו בדיוק הרגנו את המשפחה שלח. הוא רץ למקום המחבוא ומצא אותם מתים. הוא לא סלח לעצמו מפני שהפעם השאיר אותם שלושה שבועות במקום שבועיים המקום אחד. הוא אף פעם לא סלח לעצמו. וסבתא של גילת, קלרה שהתחבאה כילדה נוצרית והיא היתה היחידה ששרדה מכל משפחתה.

יש לי שתי בנות הקרויות על שמם – מיכל קלרה, ואביגיל אליה. הבאתי איתי לכאן ריקמה שהוכנה על ידי בת דודתה של אמי, צילה שנרצחה.

הריקמה הזו הגיעה יחד עם המכתב האחרון שנשלח מפולין. הריקמה הזו תלויה לצידי במשרדי וכל בוקר שאני מגיע למשרד אני נזכר להיות ישראלי ויהודי גאה אני כאן כנציג ממשלת ישראל.

היום המדינה היהודית משמשת ככיפת ברזל חזקה, שתמיד תהיה שם כדי להגן על יהודים ואני עומד פה גם כשר חינוך, ועמי שרי חינוך נוספים מרחבי אירופה. יחד, אנו נוודא שהסיפורים של הנספים, , יסופרו גם בעוד אלפי שנים ואנחנו לא נשכח.

אתם רואים שאני לא מגולח, זה מנהג המזכיר לנו את החורבן של המדינה שהייתה לנו לפני 2000 שנה, איבדנו אותה, ואנחנו עדיין זוכרים, ואנחנו נמשי לזכור וזאת לא רק משימה יהודית , לא רק משימה ישראלית, זאת משימה בינלאומית.

במילותיו של אלי וויזל, מגדלור שראה עצמו כקול של מי שלא זכו או לא יכלו לדבר, "לשכוח זה להרוג פעמיים". אנחנו לא נשכח. נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם –לעול לא נשכח עם ישראל חי".