נתניהו ספד לרחבעם זאבי: "כל מי שהכיר אותו ושוחח איתו - ראה את האוצר הגדול שהיה גלום בתוך ליבו" - 0404
נתניהו ספד לרחבעם זאבי: "כל מי שהכיר אותו ושוחח איתו – ראה את האוצר הגדול שהיה גלום בתוך ליבו" קובי גדעון, לע"מ

נתניהו ספד לרחבעם זאבי: "כל מי שהכיר אותו ושוחח איתו – ראה את האוצר הגדול שהיה גלום בתוך ליבו"

ראש הממשלה בנימין נתניהו נשא דברים בטקס האזכרה הממלכתי לרחבעם זאבי (גנדי) ז"ל בהר הרצל. ראש הממשלה ספד לגנדי ולקים וזיו הי"ד שנרצחו בפיגוע בברקן והבטיח כי כוחות הביטחון ישימו ידם על המרצח ויבואו איתו חשבון.

נתניהו: "אתמול התרגשתי מאוד. היינו באום אל-קנאטיר ברמת הגולן, אחד מ-30 בתי הכנסת העתיקים שלנו ברמת הגולן שנחשפו בשלב זה. הם מעידים על היישוב היהודי הפורח שהיה שם עד המאה השמינית, עד רעידת האדמה הגדולה, אחרי החורבן של גמלא. הייתה שם ערימת אבנים ענקית, וסיפר ראש המועצה שהשיקום המדהים הזה שבא אחר כך – שלקחו ארכיאולוגים ומתכנתים, לקחו בינה מלאכותית, ועשו דבר שלא נעשה לדעתי בשום מקום בארץ, ייתכן בעולם, וחישבו איך כל אבן תתאים לאבן, וקמו הקירות מחדש, והיכלית הקודש מחדש, ובית הכנסת מחדש, מעשה פלא – וסיפר ראש המועצה 'זה הכל התחיל עם גנדי'. גנדי בא אליו ואמר לו: 'עשית משהו פה?', הוא אמר: 'מה יש לעשות?', אחר כך הוא בא אליי, היה צורך להוציא קצת כסף – אבל זה התחיל עם גנדי, כי גנדי היה חדור באהבת ציון, באהבת המולדת, ולא כאמירה מן השפה אל החוץ, אלא כשילוב של ציווי ולהבה שבערה בתוכו.

חיבת ציון ואהבת ציון זה מושג מרכזי בתודעה הציונית שלידתה במאה ה-19. זה ניצוץ הכיסופים התמידי שבער בעמנו, אבל מתלקח בעוצמה במרחקים בגלויות המערב והמזרח. כשחזרנו ארצה, בני ציון, הייתה התרגשות עצומה של החלוצים הראשונים, של העולים הראשונים, עם נופיה של ארץ ישראל, וגם של דור הקוממיות של מלחמת העצמאות. התהלכנו בשביליה, סיירנו במרחביה והפרחנו את אדמתה. אבל כדי שההתלהבות והבעירה הזאת לא ידעכו בשגרת ההרגל, כדי שלפיד חיבת ציון יוסיף לבעור דור אחר דור, כדי שהוא ימשוך וילהיב גם את התינוקות שנולדים בדור הזה, דרושים לנו מי שמלבים את האש באמצעות דוגמה אישית, באמצעות אהבה יוקדת למולדת – וזה בדיוק גנדי.

השלהבת של אהבת ציון יקדה בו. זה אומר שכל תלולית אדמה, כל חרס עתיק, כל מפה או ספר שמתעדים את הארץ, הם הרחיבו את ליבו. לפני שהוא העביר את זה לנו, הוא העביר את זה לעצמו, ואחר כך הוא העביר את זה לנו. כל מי שהכיר אותו וששוחח איתו, והיה לי הכבוד והזכות לא רק לעשות זאת, אלא גם להיות בספרייתו, ראה את האוצר הגדול שהיה גלום בתוך ליבו.

ביום הקמת המדינה, ב-ה' באייר תש"ח, גנדי לא היה בין החוגגים ברחובות. הוא נמצא במשמרתו עם לוחמי הפלמ"ח במרומי הגליל העליון. הם בלמו בגופם את הפלישה הלבנונית שאמורה הייתה לחבור לסורים ולקטוע את אצבע הגליל. האויב תקף אז גלים גלים, וספגנו הרבה מאוד אבידות, אבל גנדי וחבריו גילו נחישות עזה, והגזרה עליה הם הופקדו, נותרה שלנו. זו הסיבה שיש את אצבע הגליל, בגלל גנדי וחבריו.

19 שנים לאחר מכן, כעוזר ראש אג"ם, גנדי היה שותף לשחרור ירושלים העתיקה במלחמת ששת הימים, ואחרי המלחמה, כאלוף פיקוד המרכז, הוא נרתם לחסימת גבולנו המזרחי, בואכה ארץ המרדפים. אני זוכר אותו מאז, דרכינו הצטלבו כמה וכמה פעמים, כשהייתי חייל ומפקד. גם אני השתתפתי בפעולות לבלימת המחבלים שניסו לחצות אז את הירדן ולהגיע אל פנים הארץ. אני זוכר כמו היום את נפילתם של אריק רגב וגדי מנלה, קציני חטיבת הבקעה לפני 50 שנה. אנחנו כולנו התחנכנו על משמעת ועל דוגמת "אחריי", והם ייצגו אותה בשדה הקרב, ייצגו אותה ונפלו עמה.

גנדי החליט לתת למושב ארגמן את שמו – לזכר אריק וגדי. הוא תמיד התגאה בכך. מבחינתו הדרך הראויה ביותר להנצחת הנופלים היא בניין הארץ. להילחם על הארץ כנדרש, לבנות את הארץ, להכיר את הארץ, וכך גם לגבי גנדי עצמו.

אני שמח על הזכות להנציח את זכרו במתחם התעשייה ברקן בשומרון. לפני שנה החלטנו בלשכתי להקים מרכז מורשת על שמו בלב לבה של ארץ ישראל ההיסטורית, בשומרון שגנדי כל כך אהב. ברקן הוא אזור מופלא של דו-קיום בין יהודים לערבים. שלשום איבדנו שם בפיגוע נורא את קים יחזקאל וזיו חג'בי, זכרונם לברכה. אנחנו תמיד חושבים שאנחנו ראינו את השפל של הבהמיות, וכל פעם מגלים לנו שאנחנו טועים. המחבל המתועב הזה, המנוול הזה, ביקש להרוג יהודים, ובה בעת לרסק את החיים המשותפים בברקן. אני סומך על כוחות הביטחון שלנו שמשקיעים כל מאמץ לשים את ידם על המרצח, הם ישיגו אותו ונמצה איתו את מלוא הדין. אנחנו נזכור לנצח את קים וזיו, ואנחנו נמשיך לבסס את ברקן.

התוכניות להקמת המרכז על שם גנדי מתקדמות, בינתיים אנחנו איננו דורכים במקום ואתמול, כפי שסיפרתי לכם, חנכנו ברמת הגולן את אתר עין קשתות. אני כל כך הצטערתי שגנדי לא היה שם. זה היה מהותו, לא רק לספר, לא רק לתעד, אלא לשקם, והשיקום הזה הוא כל כך סמלי. יכולת לדמיין יהודים לפני 1,400 שנה מתפללים שם – יש שם תעשייה קטנה. תורה ועבודה, ביחד. הם היו דנים במשא ומתן – יכולת לשמוע אותם, יכולת לשמוע את התפילות.

גנדי, שהכיר את התיאור של המקום הזה על ידי סר לורנס אוליפנט שביקר שם ב-1885, ואוליפנט, שראה את האבנים האלה, כנראה נפש תאומה לגנדי, אמר: 'אני מזהה ארכיטקטורה יהודית לפי צורת הסיתות'. גנדי הרי ערך את המהדורה העברית של הספר "חיפה", פרי עטו של אוליפנט. הזכרתי את אוליפנט אתמול, והזכרנו וזכרנו את גנדי אתמול. אני חושב שרוחו הייתה איתנו.

בני משפחת זאבי, מכובדיי, רוצחים נקלים גדעו את חייו של גנדי לפני 17 שנים. תרבות המוות אותה הם מייצגים משקפת את השנאה, תאוות הדם והרצח של מי שהופכים שופכי דמים לגיבורים. הם קטלו את גנדי, זה נכון, הם קטלו את זיו וקים אתמול, זה נכון, ומעת לעת נופלים מיטב בנינו ובנותינו. זה לא עוצר אותנו, זה לא עצר אותנו, זה לא יעצור אותנו. הארץ פורחת, צומחת ומתחזקת, ומדינת היהודים חזקה ואיתנה מתמיד, וכך ימשיך להיות אם רק נשמר את הלהבה היוקדת ואהבת ציון. האהבה הזאת לציון ולמולדת של רחבעם זאבי, גנדי, זכרונו לברכה, יהיה זכרו ברוך".