בין שתדלנות לעצמה ומנהיגות - 0404
בין שתדלנות לעצמה ומנהיגות 0404

בין שתדלנות לעצמה ומנהיגות

ההתנגשות בין מוסדות השלטון לרבנות הראשית ולבתי הדין הרבניים הפכה להיות כמעט "מנהג רווח". כעת הנושא הוא הגיור, כשכוחות ליברליים רבי-עצמה רוצים לכפות על הרבנות הראשית לגייר שלא כהלכה. אמנם הם טוענים שלדעתם זו ההלכה, אך אין בקרב הפוסקים מי שמסכים לכך, בודאי לא כשמדובר במעורבות של גורמים רפורמיים בתהליך הלכתי זה. הדבר דומה לניסיון של רופאים אלטרנטיביים לכפות דעתם על הרפואה הקלאסית, בהגדרות רפואיות ובדרכי טיפול.

אפשר גם אחרת. לגמרי אחרת.

א. בסמוך להקמת המדינה, התקיימה פגישה של ראשי ישיבות עם שרי הממשלה, בדיון על גיוס בחורי ישיבות, שמצוי גם כיום במצב של עימות. היו שם רבנים שבכו, ונקטו בדרך השתדלנות הישנה "אל תקחו את הילדים שלנו". מורנו הרצי"ה קוק זצ"ל, שהשתתף באותה פגישה, ביקר קשות את הגישה הזו, הנובעת מהגדרת 'הם ואנחנו', כאילו מדובר בשלטונות הצאר שמעוניינים לחטוף ילדים לצבא ולהרחיקם מהיהדות. בפגישה אחרת, לאחר מלחמת ששת הימים משה דיין פתח "באנו לברר ולשמוע מה העניין בכך שאנו משחררים בחורי ישבה מגיוס בזמן שאחרים נלחמים ונהרגים?"

הרצ"יה, הגדיר את שורש הבעיה באמרו שהתפיסה היסודית צריכה להשתנות אין 'הם ואנחנו' אלא כולנו "עבדי-ה' וישראל עמו". זו גם ההגדרה של הישיבות בישראל – חלק מהקיום הלאומי שלנו. הישיבות אינן רק מקום לימוד אלא יוצרות את התרבות הרוחנית שלנו, ומקימות לנו אנשי חזון ורוח גאונים וצדיקים. וכל זה הכרחי לקיום האומה, ואין צורך לבקש את זה.

עמדת המוצא שלו נבעה מתפיסת מנהיגות שאינה מכופפת ראשה מפני איש. סגנון הדיבור היה ממילא כזה שביטא עצמאות ושוויון בהנהגה בין ראשי הישיבות לבין השרים, אפילו בעלי משקל כמשה דיין עטור הילת הניצחון של מלחמת ששת-הימים. לא שתדלנות, אלא עצמה ומנהיגות.

עוד טען, כי תחושת השייכות צריכה לפעם אצל כולם, וזה חסר הן בציבור החילוני והן בקרב ראשי הישיבות. אבל תהליך זה לא יופיע מתוך כפיה

ב. בכינוס גדול של מאות רבנים בשנת תשכ"א, שנועד לחזק את הרבנות מפני התערבות של גורמים חיצוניים, התבטא הרצי"הבחריפות מיוחדת. בדבריו הזכיר את דברי אביו הראי"ה קוק, הרב הראשי הראשון לארץ ישראל, שאף הוא התעמת עם גורמים מחוץ לרבנות שניסו להשתלט עליה. הראי"ה התבטא בחריפות, והבהיר שלא נסבול שום סוג של כפיה בניגוד לתורה, עד כדי שנקיים בזה את הכלל "יהרג ואל יעבור", למרות שהכפיה באה מצד יהודים! זאת כיון שבענייני תורה ומצות, אין זה משנה מי הוא המנסה להתנגד לתורה ולהלכותיה (לנתיבות ישראל, א, עמ' רלח, "לקיומה של הרבנות הראשית"). הדבר נכון כלפי כל נושא הלכתי, ועוד יותר בנושא הגיור, תהליך הקבלה לעם ישראל, שהוא אחד הרגישים ביותר. על הגורמים שמחוץ לרבנות לרסן את עצמם, גם כשמעוניינים לעזור למועמדים לגיור. לא להתנהל בדרכי כפיה, ודאי לא על הרבנות המייצגת את תורת ישראל שניתנה בסיני, ונמשכת במהלך הדורות. כל דרך של כפיה תוביל לתוצאה הפוכה כידוע. יש לבוא בדברים עם הרבנים הראשיים, מתוך תחושת אחריות ושותפות, מתוך כבוד והבנת החשיבות של ההלכה, ולפעול יחד באופן ענייני. ודאי שלא בתרועות מלחמה.

נכתב בעקבות כינוס הרבנים הגדול שהתקיים ביום רביעי האחרון לחיזוק מעמד הרבנות הראשית.