הגיגים - פרשת דברים: Yes we can - 0404
הגיגים – פרשת דברים: Yes we can חדשות 0404

הגיגים – פרשת דברים: Yes we can

הבדלים רבים בתיאור חטא המרגלים בין ספר במדבר לבין ספר דברים. אני מבקש לעמוד על הבדל אחד מהותי לעניות דעתי. בספר דברים, שרובו הוא תוכן נאום משה בערבות מואב טרם הכניסה לארץ, מוצג משה כמגיב לדברי המרגלים ולא יהושע וכלב. הטענה שלו כלפי עם ישראל המושפעים מעצת המרגלים חזקה ופשוטה, (דברים פרק א): (כט) וָאֹמַ֖ר אֲלֵכֶ֑ם לֹא־תַֽעַרְצ֥וּן וְֽלֹא־תִֽירְא֖וּן מֵהֶֽם: (ל) יְקֹוָ֤ק אֱלֹֽהֵיכֶם֙ הַהֹלֵ֣ךְ לִפְנֵיכֶ֔ם ה֖וּא יִלָּחֵ֣ם לָכֶ֑ם כְּ֠כֹל אֲשֶׁ֨ר עָשָׂ֧ה אִתְּכֶ֛ם בְּמִצְרַ֖יִם לְעֵינֵיכֶֽם: (לא) וּבַמִּדְבָּר֙ אֲשֶׁ֣ר רָאִ֔יתָ אֲשֶׁ֤ר נְשָׂאֲךָ֙ יְקֹוָ֣ק אֱלֹהֶ֔יךָ כַּאֲשֶׁ֥ר יִשָּׂא־אִ֖ישׁ אֶת־בְּנ֑וֹ בְּכָל־הַדֶּ֙רֶךְ֙ אֲשֶׁ֣ר הֲלַכְתֶּ֔ם עַד־בֹּאֲכֶ֖ם עַד־הַמָּק֥וֹם הַזֶּֽה: (לב) וּבַדָּבָ֖ר הַזֶּ֑ה אֵֽינְכֶם֙ מַאֲמִינִ֔ם בַּיקֹוָ֖ק אֱלֹהֵיכֶֽם: משה רבנו מאשים את בני ישראל בחוסר אמונה. הניסים לדבריו שהביאו את ישראל עד הלום, ילוו אותם גם בהמשך, בכיבוש הארץ. מוקד הויכוח לפי זה הוא בשאלה האם הקב"ה ימשיך לעשות ניסים גלויים בכיבוש הארץ כפי שעשה עד כה. בני ישראל 'אינם מאמינים' בכך! ב'מדרש תנאים' על אתר: " ואומר אליכם – אמר להם, לא מעצמי אני אומר לכם, אלא מפי קדוש אני אומר לכם", כלומר: תנו אמון בהבטחתי זו. בתיאור בספר במדבר, משה פסיבי והמדברים הינם כלב ויהושע: (יג,ל) וַיַּ֧הַס כָּלֵ֛ב אֶת־הָעָ֖ם אֶל־מֹשֶׁ֑ה וַיֹּ֗אמֶר עָלֹ֤ה נַעֲלֶה֙ וְיָרַ֣שְׁנוּ אֹתָ֔הּ כִּֽי־יָכ֥וֹל נוּכַ֖ל לָֽהּ: (יד,ט) אַ֣ךְ בַּֽיקֹוָק֘ אַל־תִּמְרֹדוּ֒ וְאַתֶּ֗ם אַל־תִּֽירְאוּ֙ אֶת־עַ֣ם הָאָ֔רֶץ כִּ֥י לַחְמֵ֖נוּ הֵ֑ם סָ֣ר צִלָּ֧ם מֵעֲלֵיהֶ֛ם וַֽיקֹוָ֥ק אִתָּ֖נוּ אַל־ תִּירָאֻֽם: מוקד הויכוח לפי זה הוא עניין של הערכה צבאית/ מודיעינית בשאלה: האם יש יכולת צבאית לעם ישראל לכבוש את ארץ כנען? כלב ויהושע החולקים על שאר המרגלים בטוחים: "כי יכול נוכל לה". מי מן החטאים גדול יותר? הטלת ספק ביכולתם לכבוש את הארץ המובטחת, או חוסר אמונה בקב"ה שימשיך לעשות ניסים גלויים בכיבוש הארץ כפי שעשה עד כה? ברקע, ובנוסף, קיימת כרגיל גם השאלה 'ההיסטורית' – על מה באמת נסב הויכוח בין המרגלים? כמענה לשאלה זו, מפתה להיכנס לשיטת 'שתי בחינות' או להכניס את הראש אל המחלוקות העצומות של ראשוני הפרשנים של המקרא. אני מציע פתרון אחר, מבוסס על פשוטו של מקרא. בל נשכח, האירוע מתרחש בשנה השניה לצאת בני ישראל ממצרים. כלב ויהושע מנהיגים צעירים, מדברים פוליטיקה צבאית אמונית. הם מבינים שאת ארץ ישראל צריך לכבוש באמצעות חיילים ובתכסיסי מלחמה כדרך כל הכיבושים של כל העמים. ההנהגה הניסית היא פונקציה תלויית מצבו הרוחני של עם ישראל. ההזדקקות לניסים הכרחית בשל היותם במ"ט שערי טומאה. מצב זה הסתיים, ומעתה עם ישראל צריך לתת את נפשו תרתי משמע על כיבוש הארץ. הוא צריך להוכיח כי הוא חפץ בכל מאודו במתנה שהקב"ה נתן לו. בתוך דבריהם, ועל אף המעמד הנורא הם מתנסחים כך: אִם־חָפֵ֥ץ בָּ֙נוּ֙ יְקֹוָ֔ק וְהֵבִ֤יא אֹתָ֙נוּ֙ אֶל־הָאָ֣רֶץ הַזֹּ֔את וּנְתָנָ֖הּ לָ֑נוּ אֶ֕רֶץ אֲשֶׁר־הִ֛וא זָבַ֥ת חָלָ֖ב וּדְבָֽשׁ: בלשון בת ימינו- 'אם ירצה ד', נעלה ונצליח'. הם אינם קובעים כי השם חפץ בנו אלא אם הוא חפץ בנו. ומתי נדע את רצונו? לאחר המעשה ולא לפניו. משה רבנו נמצא בספירות אחרות לחלוטין. הוא נביא – מנהיג. הנס כרוך בו ובהתנהלותו בדרך טבעית לחלוטין. את המלחמה בעמלק הוא מנצח בהרמת ידיים כלפי שמיא. במרחק של שלושים ותשע שנים, משחזר משה את האירועים הסוערים הללו. לדידו, אי קבלת העמדה של כלב ויהושע נבעה מחוסר אמונה פשוט. עתה, לפני הכניסה לארץ, כאשר הדור החדש מתכונן לכבוש את ארץ כנען בדרכים צבאיות רגילות הוא מבין כי הוא טעה וכלב ויהושע צדקו. עובדה, שהם נכנסים לארץ והוא לא. זהו לדעתי הפירוש הפשוט של הפסוק המפתיע הנמצא בשולי סיפור המרגלים: (לז) גַּם־בִּי֙ הִתְאַנַּ֣ף יְקֹוָ֔ק בִּגְלַלְכֶ֖ם לֵאמֹ֑ר גַּם־אַתָּ֖ה לֹא־תָבֹ֥א שָֽׁם: להערות: hazutg@gmail.com באדיבות העיתון "בשבתון"