סקר עמותת ירוק עכשיו מגלה: רוב הרשויות המקומיות בישראל לא דואגות למיחזור פסולת אלקטרונית - בניגוד לחוק - 0404
סקר עמותת ירוק עכשיו מגלה: רוב הרשויות המקומיות בישראל לא דואגות למיחזור פסולת אלקטרונית – בניגוד לחוק דוברות קריית טבעון

סקר עמותת ירוק עכשיו מגלה: רוב הרשויות המקומיות בישראל לא דואגות למיחזור פסולת אלקטרונית – בניגוד לחוק

רבות נכתב על החשיבות שבמחזור פסולת אלקטרונית. לא מעט נכתב על החובה החוקית של יצרנים ומשווקים לפנות פסולת אלקטרונית ולדאוג למיחזורה ואפילו על כך שהמשרד להגנת הסביבה אינו ממלא את תפקידו כראוי בנושא. החוק קובע שהמשרד צריך לפקח, לדרוש ולקבל נתונים, לבדוק את הנתונים, להסיק מסקנות ואיפה שצריך, גם לאכוף. לאכוף את יישום החוק על כל מי שנוגע בתחום החל ביבואנים והיצרנים, דרך הצרכנים ועד לחברות המיחזור. גורם נוסף שגם נמצא תחת אחריות המשרד להגנת הסביבה, שחייב גם הוא ביישום החוק ושגם עובר על הוראותיו, הן הרשויות המקומיות.

בישראל 2018, על פי נתוני הלמ"ס, יש 257 רשויות מקומיות הכוללות מועצות מקומיות, מועצות אזוריות ועיריות. חוק פסולת אלקטרונית (ולמען הדיוק: חוק לטיפול סביבתי בציוד חשמלי ואלקטרוני ובסוללות, תשע"ב-2012) מחיל חובות על הרשויות המקומיות ומגדיר באופן מפורט יחסית, מה הן החובות החלות עליהן בנושא. כך לדוגמה, החוק מחייב את הרשויות לאסוף פסולת אלקטרונית מפתח בתי התושבים, הוא מחייב אותן לפרסם מתי ואיך יעשו את זה. על פי החוק, הרשויות גם חייבות לפרסם היכן ממוקמים מרכזי האיסוף להשלכת פסולת אלקטרונית ולהתקשר עם גוף יישום מוכר. "גוף יישום מוכר" הוא גוף שהמשרד להגנת הסביבה הכיר בו כמי שרשאי לפנות, למחזר ולטפל בפסולת אלקטרונית. בישראל 2018, דרך אגב, יש רק שני גופים כאלה. מ.א.י ואקומיוניטי.

במחלקה המשפטית של עמותת "ירוק עכשיו", הפועלת ליישום החוק, החליטו לבחון את הנושא מעט יותר לעומק וערכו בדיקה מדגמית של כשמונים רשויות מקומיות כדי לבדוק האם ועד כמה הן עומדות בדרישות החוק. הם פנו אל הרשויות וביקשו תשובות ענייניות על פי חוק חופש המידע. בפועל, רק כ- 50 מהן הגיבו לעניין, כך לדוגמה, אחת התשובות הייתה כי "המועצה האזורית חוף הכרמל לא חתמה על הסכם פינוי פסולת אלקטרונית. לפיכך שאר השאלות בנושא אינן רלוונטיות". מתוך התשובות הענייניות, עולה מסקנה ברורה ועצובה: רוב הרשויות המקומיות בישראל אינן מבצעות את חובתן בהתאם לחוק. רובן לא התקשרו בהסכם עם גוף יישום מוכר, רובן לא מפרסמות היכן מרכזי המיחזור שלהן ולרובן אין נתונים כלשהם בדבר אופן הטיפול שלהן בפסולת אלקטרונית. אמנם, למעלה מ 40% מהרשויות המקומיות טענו שכבר יצרו קשר עם גוף יישום מוכר אבל בפועל, כשנשאלו כמה מהן כבר חתמו על הסכם עם גוף יישום, רק כ 10% השיבו בחיוב. בדיקה מעמיקה יותר מול אתרי האינטרנט של גופי היישום מלמדת שכנראה המספר גבוה יותר, אך עדיין מדובר על פחות משליש מהן. משמע, עדיין למעלה משני שליש מהרשויות בישראל אינן מקיימות את החוק (תעשו פרצוף מופתע) , ואינן מטפלות בפסולת אלקטרונית בצורה סביבתית יעילה. כך לדוגמה, בגני תקוה השיבו ביולי 2017 כי "לא מן הנמנע כי נכון למועד התשובה חלק מהפסולת האלקטרונית פונתה יחד עם האשפה הביתית ו/או בידי קבלני איסוף האשפה של המועצה". פסולת אלקטרונית, כדאי להזכיר, מהווה כ-1% בלבד מהפסולת הביתי, אך היא אחראית על כ-70% מגורמי הזיהום והרעילות הנובעים ממנה.

גם נושאים אחרים כמו הקמת מרכזי איסוף ופרסום המידע לתושבים כמעט ואינו מיושם בשטח. הרשויות, דרך אגב, רשאיות להתקין תקנות מכח החוק כדי שתוכלנה ליישם אותו באופן יעיל אבל רק מעט מאוד עשו זאת. לכמעט 50% מהרשויות יש מרכז בו רשאים התושבים להגיע ולהשליך מכשיר חשמלי גדול למחזור, אבל חלק לא מבוטל מהן אינן מפרסמות באופן ברור באתר האינטרנט שלהן היכן ניתן למצוא אותו ובוודאי שאינן עושות מאמץ כדי להקל על ההגעה אליו. כך לדוגמה אילת, שמצד אחד הכניסה את נושא הפסולת האלקטרונית לחוק העזר לפינוי פסולת כבר בשנת 2014 אך מנגד עוד לא התקשרה עם גוף יישום מוכר ותחת "פסולת אלקטרונית" באתר המועצה תגיעו למבוי סתום.

כדאי לציין שעל פי הבדיקה ובאופן חריג לכאורה, מרבית הרשויות המקומיות כן מאפשרות פינוי של פסולת אלקטרונית מפתח בתי התושבים אבל צריך לזכור שגם אלה שעושות זאת, משתמשות במערך ה"רגיל" של פינוי פסולת. אלה שלא קבעו מועדים ואינן מפנות פסולת אלקטרונית מפתחי הבתים כמו גבעת שמואל שהשיבה "אין מועד- אין פינוי מחוץ לבתים רק ממכולה ראשית" פשוט מפרות הוראות חוק ברורות, בגלוי. כך גם עיריית ירושלים בה יש רק מרכז מיחזור פסולת אלקטרונית אחד הנמצא בקצה העיר ועל פי המופיע באתר העירייה, נציגיה יגיעו לאסוף פסולת אלקטרונית רק במידה וקיימת כמות גדולה של פסולת אלקטרונית.

בנוסף, מרבית התושבים כלל אינם מודעים לחובות הרשות ובוחרים באחת משלוש האפשרויות המוכרות יותר – להניח את המכשיר ליד או בתוך (כשאפשר) פח הזבל, להזמין פינוי בתשלום או להמתין לפינוי חינמי על פי החוק, כאשר רוכשים ומזמינים מוצר חשמלי חדש אחר מאותו סוג. המשרד להגנת הסביבה, מעדיף את ההתמודדות מול היצרנים והמשווקים על פני הרשויות המקומיות. הוא השקיע הון בפרסומות בדבר חובות המשווקים, הוציא נוהל מפורט בנושא והטיל עליהם עיצומים במיליוני שקלים. הבחירה של המשרד להעדיף "לחנך" את המשווקים ולא את הרשויות המקומיות מעוררת תמיהה רבה אף יותר, לאור העובדה שנגד המשווקים קל הרבה יותר לפעול, כפי שקורה בפועל, באמצעות תובענות ייצוגיות שעולות להם הון.

יכול להיות שהדרך להתחיל לגרום לרשויות המקומיות ליישם את החוק היא הגשת תביעות או עתירות בנושא? למרבה הצער, כנראה שכן.

רוצים לראות תשובות מעניינות נוספות של רשויות מקומיות בנושא? רוצים לעדכן אותנו איך נוהגת הרשות המקומית שלכם? מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק.