לזכרה של מרים הנביאה - י' בניסן, יום פטירתה - 0404
לזכרה של מרים הנביאה – י' בניסן, יום פטירתה חגי וינברג

לזכרה של מרים הנביאה – י' בניסן, יום פטירתה

היום – י' בניסן, יום פטירתה של מרים הנביאה.

שמה של מרים הנביאה גונז בחובו משמעויות רבות וכל אחת מהן מגלה את שעבר על עמ"י בצאתם ממצרים. 
מרים מבטאת את מרירות השעבוד, עמ"י משועבד 210 שנים דור אחרי דור ולא רואה את הסוף – עד כדי כך שאביה של מרים, עמרם, אומר לעצמו "לשוא אנו עמלים" ופורש מאשתו, ואחריו פורשים כל ישראל.

עמרם גדול הדור היה, כיון שראה שאמר פרעה: כל הבן הילוד, אמר: לשוא אנו עמלים, עמד וגרש את אשתו, עמדו כולן וגרשו את נשותיהן. 
אמרה לו בתו: אבא, גזרתך קשה משל פרעה, שפרעה לא גזר אלא על הזכרים, ואתה גוזר על הזכרים ועל הנקבות. 
פרעה לא גזר אלא בעולם הזה, ואתה גזרת בעולם הזה ובעולם הבא. 
פרעה רשע הוא ספק מתקיימת גזרתו ספק אינה מתקיימת, ואתה צדיק וגזרתך מתקיימת, שנאמר: "ותגזר אומר ויקם לך". 
עמד והחזיר את אשתו, עמדו כולן והחזירו את נשותיהן (ילקוט שמעוני).

ובתוך מרירות השעבוד מרימה מרים את מבטה לצפות למרחוק ולנבא "עתידה אימי שתלד בן שיושיע את ישראל". כל היוולדו של משה, כל הופעתו והושעתו את ישראל הם מכח אמונתה של מרים הנביאה. אמונתה ואי ההשלמה עם מציאות שבורה ומרוסקת של שעבוד היא המסייעת להופעתו של משה בעולם. גם בפרעה היא מורדת ומסרבת להמית את הנשים העבריות.

וכשגזר פרעה "כל הבן הילוד", עמד אביה והכה על ראשה ואמר ביתי היכן נבואתך אך מרים לא נופלת ברוחה היא תמיד יודעת להרים את המבט ובתוך כל המרירות לראות את המור, את הנצח שהולך וצומח מתוך כל הקושי.
לא בכדי מרים היא אשתו של כלב בן יפונה – היא שייכת למלכות להנהגה. שבט לוי – שבט הכהונה אחוז ומחובר עם המלכות עם שבט יהודה. 

והיא נישאת לכלב שכבש לבדו את חברון ובתוך כל יאושם של המרגלים, גם הוא מרים את מבטו אל העתיד ופוסק כנגדם "עלה נעלה וירשנו אותה כי יכול נוכל לה".

גם הוא כמרים לא נכנע לקשיי המציאות ולמרירותה, לא רק שהם אינם מחלישים אותו אלא גורמים לו להתרומם מעליהם ולנצחם.

מרים נפטרה ב-י' בניסן ביום שבו נכנסו ישראל לארץ. כי כל עניינה ומגמתה של מרים היא הכניסה לארץ ישראל, ההאחזות בה והקמתה של מלכות ישראל: "תביאמו ותטעמו בהר נחלתך".
אמנם היא עצמה לא זכתה להיכנס, אך כלב אישה (מפיק בה') הוא המוציא לפועל את חזונה ולבדו כובש את חברון – פתחו של גן העדן, המקום שמחבר שמיים וארץ מכח אמונתה של הצדקת הגדולה.

משה אהרון ומרים הם שלושה דמויות של גאולת ישראל המתחילה את הופעתה ביציאה ממצרים והולכת ומשתלמת עם כניסת ישראל לארצם ובניין המלכות בה.
אמנם בפרטיותם הם אינם זוכים להכנס לארץ שכן שייכים הם למופע הנצח של עמ"י שהולך ומתגלה בגאולה העתידה.