4 כוסות של דמעות

ליל הסדר תשע״ח בשמיים/ וכל המלאכים מוחאים כפיים.

הרב שבח מארגן את הקערה/ הרב בן גל מכין דברי תורה.

עדיאל קולמן אחראי על הבישולים/ תמיד מסנג׳רים את החדשים.

ואז הם יושבים, בוהקים בלבן/ מקדשים על היין, מחביאים אפיקומן והם שמחים עד לב השמיים/ ומספרים ומספרים ביציאת מצרים…אבל פתאום נוצרת מבוכה קטנה/ כי מישהו צריך לשיר ״מה נשתנה״.

ואז הם שומעים את היתומים והיתומות/ ששרים לבד ״שבכל הלילות״ ורואים את הנשים האלמנות והדמעות הזולגות/ שממלאות בשקט את 4 הכוסות.

והם רואים גם את הבתים של הרוצחים/עם הסוכריות, והחפלות, המוזיקה והפרחים. והם מסתכלים ומשפילים את עיניהם/ איך זה קורה דווקא במדינה שלהם?

איך זה שכל שבוע עוד ראש נרצץ/ דווקא כשיש לנו ממשלה וצבא ובגץ? ואיך מאפשרים לחבורה שלמה של רוצחים לגור כאן בכיף/כשאת היהודים מפלים והורגים, ואין פוצה פה ומצפצף?

איך זה שבמקום שיגורשו עוד היום לעזה החשוכה/ אוטמים להם מחסן והם יושבים בבטחה?

איך זה שלא מעלים אותם למשאיות, ״בלי לארוז אין זמן״/ ואז הורסים את כל הכפר בd-9?

וככה הם יושבים, מצטרפים אל הדמעות/ ומתפללים שההנהגה הזו תתחיל סופסוף לראות…

מיכל ויס, מעלה חבר