תלונת-שווא: מעשה פרסום לשון הרע; האמנם? - 0404
תלונת-שווא: מעשה פרסום לשון הרע; האמנם? יח"צ

תלונת-שווא: מעשה פרסום לשון הרע; האמנם?

בעת האחרונה, עלה לשיח הציבורי דיון חשוב מאין כמותו; האם מעשה הגשת תלונה למשטרה יכול להוות עילה להגשת תביעת דיבה לפי חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 (להלן: "החוק")? מדובר בדיון ציבורי חשוב, הטומן בחובו שאלות ערכיות ומוסריות עמוקות אודות צדק על גווניו, בכפיפה אחת עם שאלות של מוסר-תועלתני ועם שאלות של חינוך-הציבור, הרתעה-יעילה ויכולת-אכיפה.           

ברשימה זו, יוצג המתח המובנה שבין הרצון למנוע בכל דרך הגשת תלונות-שווא, לבין הערך העליון שבמניעת כל "אפקט מצנן" על מי שמעוניין להתלונן על עבריינות. הערכים המתחרים ושמצויים במתח, הם מענקי המשפט, בין היתר: שלטון החוק, הזכות לחיים ולשלמות הגוף, חופש הביטוי, הזכות לשם טוב והזכות לפרטיות. כל אחד ואחת מהאחרונים, עלול להיפגע, ואכן כך, הן מעצם הגשת תלונת שווא, והן מעצם יצירת אפקט מצנן על מתלוננים פוטנציאליים. כולם כאומר, חייבים להילקח בחשבון במלאכת האיזון כל העת.

לאחר שיוצג המתח, יוסבר כיצד הגשת תלונה למשטרה יכולה לגבש חבות לפי חוק איסור לשון הרע; כמו כן, יפורטו האיזונים החקיקתיים והפסיקתיים שנועדו לגשר על היכולת להרתיע מתלוננים פוטנציאלים.

מהיכן נובע המתח?

חשוב להקדים ולהסביר: בכדי לגבש את האחריות (במובחן מהחבות) בגין הוצאת לשון הרע, יש צורך להוכיח שניים: האחד, שפורסם דבר מה, לאדם או יותר זולת הנפגע מן הפרסום; השני, שתוכן הדברים שפורסמו כאמור, קולעים להגדרת המונח לשון הרע המשתקף מסעיף 1 לחוק, קרי שהתוכן, בבחינה אובייקטיבית, עלול להשפיל/לבזות/לשים מטרה ללעג ולבוז/לייחס תכונות משפילות וכיוצ"ב.

אם נטול דוגמה של הגשת תלונה למשטרה, עינינו מיד יראו כי כל תלונה למשטרה מקיימת את היסודות לפיהם מתגבשת אחריות לפי חוק איסור לשון הרע; כל אימת שהתלונה מתייחסת לאדם ספציפי, שאם לא כן, כלל לא מתגבשת עילת תביעה.

ודוק: ראובן נגש לתחנת המשטרה הקרובה לביתו, והגיש תלונה לפיה שמעון הכה אותו; האם מדובר במעשה שיש בגינו אחריות לפי חוק איסור לשון הרע? התשובה בחיוב. הואיל וראובן התבטא בפני השוטר ששמע את דבר התלונה, הרי שהשוטר הוא אדם זולת הנפגע מן הפרסום; והואיל ותוכן הביטוי, הוא ייחוס מעשים פליליים, תקיפה, לשמעון, אזי שכעיקרון תוכן הדברים – בבחינה אובייקטיבית עלול להשפיל ולבזות את שמעון.

יוצא איפוא, כי כיצד שלא נהפוך בזה, ובכפוף לאמור לעיל, מעשה הגשת תלונה למשטרה, מגבש אצל המתלונן אחריות בגין פרסום לשון הרע. כלומר, כבר כעת ניתן לומר, כי אם הוגשה כנגדך תלונת-שווא מובהקת (ועל ההגדרה עוד נעמוד בהמשך) ביכולתך להגיש תביעה על הוצאת לשון הרע לפיצוי כספי כנגד המתלונן.

אולם, לא האחריות בלשון הרע מולידה זכות לפיצויים, אלא החבות. במה דברים אמורים? החבות בלשון הרע, מתגבשת בהינתן אחריות, ובהיעדר כל הגנה מפני תביעה. ההגנות אפוא, הן שמאזנות בין הקלות שבה מתגבשת אחריות בגין הגשת תלונה, לבין המקרים המעטים שבהם ניתן לקבל פיצוי כאשר הוגשה כנגדך תלונת-שווא.

ההגנות: שסתום ערכי ליצירת מחסום מפני הרתעת יתר

חוק איסור לשון הרע, כולל, נוסף על ההגנות המוכרות מפקודת הנזיקין, 3 מערכות הגנה עיקריות: סעיף 13 – הפרסומים המותרים; סעיף 14 – אמת דיברתי/אמת בפרסום; סעיף 15 – הגנת תום הלב. כל אחת ממערכות ההגנה, בדרכה שלה, יכולה לשמש מגן מפני הגשת תביעות סרק כנגד נפגעי עבירה ומתלוננים תמי-לב. הכיצד?

מפאת קוצר היריעה, נדלג על הדיון המורכב בסעיף 13; ורק כדי לסבר את האוזן, ישנם מצבים בהם כלל לא ניתן להגיש תביעה כנגד מי שפתח בתלונה. המצבים כאמור, הם בעיקר באותם המקרים בהם חלה על המתלונן חובה חוקית להגיש תלונה (מתאים למקרים של אחריות על חסרי ישע ועל קטינים למשל).

גם סעיף 14, המעגן את הגנת האמת בפרסום, מורכב לדיון, ובתי-המשפט ממעטים לעשות בו שימוש ככלי להגנה על מי שהגיש תלונה למשטרה ונתבע לפי חוק איסור לשון הרע. וזאת, משום שהוכחת ה"אמת" בבית-המשפט האזרחי, שונה מבחינה ראייתית מהוכחת האמת בבית-המשפט הפלילי; כך, גם לא הוכח שהתלונה אמת, אין זה אומר שמקור התלונה בשקר.

סעיף 15, ובייחוד סעיף קטן (8), הוא השסתום העיקרי בו משתמשים בתי-המשפט כדי לייצר מחסומים ולהגן על מתלוננים מפני תביעות-סרק, וכדי לייצר איזון ראוי בין כל הערכים המתחרים שהוצגו בפתח הדברים.

סעיף 15(8) לחוק איסור לשון הרע, קובע כי אם הגיש פלוני תלונה לרשות מוסמכת (למשל משטרה) ועשה זאת בתום לב, תהא זו הגנה טובה מפני תביעה כנגדו.

מטבע הדברים, עולה השאלה מהי הגשת תלונה "בתום-לב"? מיד ניתן להבחין בכך שמדובר בשאלה קשה ביותר, שברוב המקרים אינה ניתנת לפתרון חד משמעי. וזו כאמור, הדרך שפתוחה בפני בית-המשפט לצקת תוכן וערכים, ולקבוע איזה הן תלונות-שווא המצדיקות פיצוי בגין הגשת התלונה, ואיזה הן תלונות-אמת, שגם אם נתברר שאין בהן דבר או חצי דבר, לא מצדיקות הענקת תרופה כספית לנילון.

בפרשת אורי דניאל,[1] התווה בית-המשפט העליון את הדרך לסיווג תלונה כתלונת שווא או כתלונת אמת, לעניין תחולת הגנת תום הלב כאמור לעיל. שם נקבע, כי יש לבחון, בעזרת ממצאים אובייקטיביים, את המצב המנטאלי-סובייקטיבי בו מצוי היה המתלונן בעת הגשת התלונה; אם המתלונן האמין בתוכן הדברים שמסר, אזי שחל האינטרס הציבורי שבעידוד הגשת תלונות; אך אם המתלונן לא האמין בתוכן הדברים שמסר, אזי שלא חל האינטס הציבורי שבתמיכה במתלוננים, ותחתיו דווקא חל האינטרס הציבורי שבמניעת תלונות שווא פוגעניות.

בעניין זה, קבע בית-המשפט העליון שנוסח התלונה, למשל, מהווה אינדיקציה לכאן או לכאן – ניסוח זהיר, יעיד לכאורה על תום-לב, ואילו ניסוח חד משמעי שמתברר כשקרי, מעיד על חוסר תום-לב לכאורה. לציין, כי בפסק-הדין בעניין אורי דניאל, בית-המשפט העליון הפחית את סכום הפיצוי שפסק בית-משפט קמא, אך הותיר את הפיצוי על סכום לא מבוטל של כ-חצי מליון ₪.

אם-כן, הובהר כי מעשה הגשת תלונה, מקיים ומגבש, מבחינה עובדתית, אחריות בגין עוולה אזרחית לפי חוק איסור לשון הרע; עוד הובהר, כי האחריות כאמור היא רק תחילת הדרך, וכי החבות, המולידה זכות לתרופה כספית, היא עיקר העיקרים, וזו מתגבשת אך ורק בהינתן אחריות ובהיעדר כל הגנה; לאחר מכן, פורטו בקצרה ההגנות הרלוונטיות שעשויות לעמוד לזכות מי שנתבע לפי חוק איסור לשון הרע על כך שהגיש תלונה למשטרה – בעיקר, הושם הדגש על הגנת סעיף 15(8) המיועדת בדיוק למקרים הללו. ובסופו של דבר, הובאו עיקרי הדברים – לעניין זה – מפסק-הדין המכונן בעניין אורי דניאל, וכך הוסבר כי סיווג תלונה פלונית כתלונת-שווא, תלוי במצב הנפשי-תודעתי של המתלונן ברגע הגשת התלונה.

יש לחזור ולהזכיר, כי מדובר בסוגיה מורכבת ביותר, הן מבחינת איזון הזכויות הנדרש, והן מבחינת שיקולים חוץ-משפטיים שנדמה כי מחלחלים אל נבכי הסוגיה הסבוכה. נהוג לעיין בנושא הנדון בהסתכלות על תלונות שעניינן עבירות-מין, וזאת משום שבתלונות כאמור באות לדיון השאלות המורכבות והקשות ביותר להכרעה; ודוק, עבירות-המין נחשבות לנגע חברתי חמור מעבירות-הרכוש למשל, ולכן, הרתעת יתר שתחול על נפגעי עבירות-מין, תהא חמורה בהרבה מהרתעת היתר שתחול על נפגעי עבירות-רכוש; באותה הנשימה, גם תלונת שווא המייחסת לפלוני ביצוע עבירות-מין, היא מעשה חמור בהרבה מתלונה שקרית המייחסת לאלמוני ביצוע עבירות-רכוש. ואולם, חשוב ביותר לציין, כי כפי שהוסבר בפתח הדבר, כל תלונה שמוגשת למשטרה ושקרית היא, יכולה להוות בסיס איתן להגשת תביעה על הוצאת דיבה לפי חוק איסור לשון הרע, והפיצויים שעשויים להיפסק לטובתך, הם פיצויים בסכומי כסף משמעותיים ביותר.

עוד לציין, כי משרדנו מייצג תובעים ונתבעים כאחד בעניין תלונות שווא, וכי לנו הניסיון והיכולת לייצגך בצורה האיכותית והטובה ביותר שניתן בתחום.

לסיכום הדברים, ולטעמי האישי בלבד, עלינו, עורכי הדין המייצגים מוטלת אחריות כבדת משקל להיאחז באותם התיקים שמצדיקים דיון בסוגיית תלונות-השווא המיוחדת; ועליכם, לקוחותינו ושאינם לקוחותינו, מוטלת אחריות כבדה עוד יותר – שהרי ראשית ועיקר חובות עורך הדין הן בייצוג הולם ובנאמנות ללקוח, ולא בחקר האמת, להביא לפתחנו אך את המקרים בהם הוגשה כנגדכם תלונה שקרית באופן מובהק, ושידוע לכם כי המתלונן לא האמין בתוכן הדברים בעת הגשת התלונה.